שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    פותחת לבבות

    המוזיקאית קרן אן ארזה את המזוודות והגיעה לישראל כדי לשיר במקלטים ובמוצבים. "גיאוגרפיה, פוליטיקה וממשלות נמצאות מחוץ למשוואה", היא אומרת בין פיצוץ לאזעקה, "אני פה בשביל לתמוך באנשים". יומן מסע

     

     

    חצות בכליל. השביל שמוביל למצפה חשוך והאוויר רוגע, בניגוד לסערת הקטיושות שהכתה לאורך כל היום ללא הרף בערים ובישובים לאורך הגבול הצפוני. אחרי יום עמוס בהופעות, קרן אן ודויד ברוזה יכולים סוף סוף להרפות, לעכל, לתת לעייפות ולשקט להתפשט בגוף. לפני דקות ספורות הם חתמו בהופעה אחרונה מול תושבי המקום. "זה היה כמו טקס דתי, מרוכז, קשוב", אומרת קרן אן ספק לעצמה. ברוזה מהנהן.

     

    לילה קודם ארזה קרן אן תיק וגיטרה, הפסיקה את העבודה על אלבום חדש ועלתה על מטוס בדרך לתל אביב. "ההורים שלי פה, יש לי משפחה בארץ וחברים, אני מאוד מחוברת למקום הזה ופשוט לא יכולתי לסבול יותר את הדיווחים בטלוויזיה, את המרחק. הרגשתי שאני חייבת לעשות משהו". המוזיקאית, שנחשבת כיום לאחת מכותבות השירים הבולטות בצרפת ולמבצעת מצליחה גם בארה"ב, הגיעה לישראל להופיע בהתנדבות בפני תושבי קו העימות במקלטים ובבסיסי צבא.

     

    שיחת טלפון בין אבישר סביר, המייצג את קרן אן בישראל, למפיק שוקי וייס, הובילה לחיבור בינה לבין ברוזה. "זה כל כך מטורף. מאז שאני זוכרת ישנם ארבעה אלבומים שנמצאים איתי תמיד – אוסף של שירי סשה ארגוב, הנשמות הטהורות, הכבש השישה עשר ו'האישה שאיתי' של דויד ברוזה. פתאום אני מוצאת את עצמי עם דויד ברוזה בדרך להופעות במקלטים בצפון", היא תספר לקהל בחדר הביטחון של מצפה הילה למחרת.

     

    ברוזה, שועל קרבות ותיק בכל הנוגע למופעים בקווי עימות ובזמני מלחמות, מוקסם לא פחות מהחיבור. "קצת חששתי בהתחלה. אנחנו לא מכירים ולצאת עם מישהו שאתה לא מכיר לדרכים יכול להיות קשה. גם ככה ימים של הופעות שבהם אתה עובר מנקודה לנקודה הם ימים קשים פיזית ומנטלית. לא ידעתי אם היא תעמוד בזה. לא ידעתי אם החיבור ביננו יצליח, לא ידעתי איך הקהל יקבל אותה. אבל היא פותחת לבבות", הוא מסכם בסוף היום הראשון. אחרי ארוחת ערב מאולתרת, הפרשי השעות והמשקל הסגולי של יום בשטח נותנים את אותותיהם. החבורה, מכירה במגבלותיה ולמרות האדרנלין שממלא את הוורידים, מתפרקת ופורשת לישון.

     

    השירים מקבלים משמעות חדשה

     

    הבוקר למחרת מתחיל קצת לפני הזריחה על ערסל מול השטחים הירוקים והפתוחים של כליל. נשימה ארוכה לפני יום שכולו מעברים פיזיים ורגשיים. נקודה ראשונה - קיבוץ חניתה. בדרך נשמעים מדי פעם הדי פיצוצים. "זה שלנו או שלהם?", נשאלת השאלה שתלווה את היום כולו.

     

    "זה סוריאליסטי לגמרי. אני מרגישה כמו בסרט מהפיפטיז", שוברת קרן אן את השתיקה הרגעית ברכב, "זה מזכיר לי סרט בשחור לבן של ליאונרד כהן שר לחיילים ישראלים בדרום. פתאום אנחנו פה, שרים לטייסים בבסיס חיל אוויר כשמאחורינו טוענים שוב ושוב את המטוסים שנכנסים ומיד יוצאים".

     

    לחדר התרבות של קיבוץ חניתה התקבצו ובאו כמה עשרות שנשארו לשמור על הגחלת. כשברוזה נכנס לחדר הפנים מחייכות והעיניים בורקות. אנשים ניגשים לברך, לחבק, ללחוץ יד. "כל הכבוד לכם שבאתם", זורק מישהו לכיוונו. "כל הכבוד לנו? כל הכבוד לכם על זה שאתם מחזיקים מעמד", עונה ברוזה. הוא סוקר את החדר במיומנות, מנסה לאבחן את הקהל ולהתאים את השירים. לאט לאט, תוך כדי מופע, הקול, שעדיין לא התעורר, מתחיל לחזור לעצמו. נראה שגם אנשי חניתה חוזרים לעצמם. רוב הקהל, למעט קומץ צעירים, לא מכיר את קרן אן או את שיריה, אבל כשהיא מתחילה לשיר משהו קורה. העיניים ננעלות עליה, החושים מתחדדים, לרגע העולם שותק ומקשיב.

     

    מחניתה ממשיכים ליחיעם. "הם מחכים לכם במקלט", צועק מישהו לאלון הנהג. בחדר המרכזי פיזרו מזרנים ועליהם ממתינים ילדים ומבוגרים. ברוזה וקרן אן מכוונים במהירות גיטרות. הוא מתחיל ב"רעמים וברקים" וממשיך ב"גן סגור". כל שיר מקבל בסיטואציה הזו משמעות שונה לגמרי מזו המקורית. הילדים מצטרפים אליו, מוחאים כפיים, מקבלים אתנחתא רגעית מהשגרה האיומה שנכפתה עליהם. קרן אן מצטרפת לברוזה והם מנגנים יחד - קצת ג'וני מיטשל, קצת מהאלבום שלה באנגלית ואת "סיגליות", שאליו מצטרפים כל יושבי המקלט. כשהשיר נגמר מישהו מבקש מקרן אן שתשיר בצרפתית.

     

    בשקט, כמעט בלחישה, היא מתחילה לשיר את Jardin D'hiver, שיר געגוע לגן עדן אבוד, לתום ולרוך, שכתבה במקור להנרי סלבדור. גם בלי להבין את מילות השיר, המלודיה עוצרת לרגע את הזמן במקלט ביחיעם.

     

    בלי אש בבקשה 

     

    קרן אן ממעטת במילים. זו הסיבה שסירבה לעשרות ראיונות עיתונאיים מהרגע שהגיעה לישראל. "אני לא פה בשביל לקדם שום דבר. גיאוגרפיה, פוליטיקה וממשלות נמצאות מחוץ למשוואה. אני פה בשביל לתמוך באנשים שזקוקים לכמה דקות של משהו אחר, ואם המוזיקה יכולה ליצור את הנתק הזה או להביא משהו שונה מהקולות של הטילים והקטיושות - עשינו את שלנו", היא אומרת.

     

    ובכל זאת, ברגע ההוא ביחיעם היא מרגישה צורך להגיד תודה. "דויד אסף אותי למסע הזה כי מאוד רציתי להיות פה איתכם בצורה כלשהי", היא אומרת בסוף השיר, "אני חושבת שאני מדברת בשם שנינו – להיות פה איתכם זה פי עשר מלהיות בכל מקום אחר. יש משהו בארץ הזו ששוכחים כשלא חיים פה. הביחד הזה קיים רק פה ולא בשום מקום אחר. אני כל כך מודה לדויד שצרף אותי למסע הזה ולכם על קבלת הפנים החמה בזמן מאוד לא קל. זו זכות". אחד מחברי הקיבוץ מנצל את ההזדמנות ואומר: "אני מודה לכם מקרב לב על פסק הזמן התרבותי, המרגיע והנהדר הזה שממש מחמם את הלב. זה בהחלט משנה את האווירה בין הבומים, היציאות והנפילות". על זה אומר ברוזה: "באש ובמים" וזוכה לתשובה: "במים, אבל אם אפשר בלי אש".

      

    בדרך לבוסתן הגליל, קרן אן משחזרת הודעה לעיתונות שהוציאו אנשי יחסי הציבור שלה בארה"ב. "כתבנו שאני מגיעה לישראל לשיר לאנשים רגילים שמצאו את עצמם במצב לא רגיל, אבל האמת היא שהאנשים האלה בלתי רגילים והם חיים סיטואציה בלתי נסבלת. זה מוזר, הם אומרים לנו שאנחנו אמיצים שבאנו אבל הם אלה שאמיצים. החיים היומיומיים פה הם אומץ ואיך אני אמורה לחזור מפה לשגרה? פתאום ניו יורק נראית כל כך רחוקה. בא לי לעזוב את הכל ולהישאר פה".

     

    את ההופעה בבוסתן הגליל הפסיקה אזעקה. הילדים מפונים לחדרים ממוגנים, למבוגרים נמאס והם מוותרים על הירידה למקלט. "זה עוד מעט יעבור. חמישים שנה שאנחנו חיים את זה. התרגלנו", אומר אחד מאנשי הישוב. הטלפון הסלולרי של אבישר מצלצל. "רוצים שניסע ליראון", הוא אומר, "יש שם אזרחים וחיילים שאמורים להיכנס ללבנון". החבורה מתקפלת לתוך הרכב וממשיכה. "כולם כבר במקלט, מחכים לכם בשלשות", אומרים לנו חיילים בש.ג. ומכוונים אותנו לכיוון המקלט. חם ודחוס במקלט ביראון. החיילים צרובי שמש ועייפים. אחד הקצינים מחבר וינטלטור ומכבה אותו כמה דקות אחר כך בגלל הרעש. החבר'ה מעדיפים לשמוע את השירים ולהזיע מלפספס שורה משיר. אחד החיילים, נגן כלי הקשה באזרחי, מצטרף לברוזה בתיפוף מרשים על כפיות וזוכה למחיאות כפיים סוערות מהחברים ביחידה. את "יהיה טוב", שהפך כבר מזמן להמנון, הם שרים עם ברוזה בהתכוונות כל כך גדולה שקשה לא להאמין להם.

     

    את היום עשו לנו החיזבאללה, את הלילה אתם עשיתם לנו

     

    מברעם ממשיכים לחזית - מושב אביבים שעל גבול הלבנון. ברחבה שליד המכולת במרכז הישוב מחכים עשרים מילואימניקים, חובשים בוגרי גולני, שנערכים לקליטת פצועים. "כל הכבוד לכם שבאתם, זה נותן תחושה שחושבים עליך בעורף", אומר גיל לבנה מקיבוץ דפנה, "כשאני מדבר עם חברה שלי בתל אביב אני מרגיש שהעולם שם לא משתנה. כלומר, אנשים רואים חדשות אבל לא באמת מרגישים את זה. טוב שמישהו עושה משהו". מישהו מבקש מברוזה להקדיש שיר לילד שלו שחוגג היום יומולדת. החבר'ה פחות או יותר מכתיבים את הרפרטואר. מישהו ניגש ושואל אם נוכל לעלות למוצב, חצי קילומטר מהישוב. "יש שם שמונה חבר'ה שממש רוצים לשמוע אתכם אבל לא יכולים לזוז מהתצפית", הוא אומר ואנחנו זזים. הרכב נעצר ליד גדר שמעברה השני משקיף המוצב על מרון א-ראס שבדרום הלבנון. האחראי על המוצב תוהה אם לאפשר לנו להיכנס או למקם את ברוזה וקרן אן בצד הבטוח יותר של הגדר. ברוזה מפלס את דרכו פנימה לכיוון החיילים. הם עייפים, אבל הביקור הבלתי צפוי מדליק להם אור בעיניים.

     

    הפער בין הנוף לסיטואציה בלתי נסבל. כשקרן אן שרה, חבורת גולני משתתקת. גם כאן רק מיעוט מבין החיילים מכיר את השירים אבל כולם מזמזמים ביחד איתה. גם כאן הם שרים ביחד את "יהיה טוב" ומרגישים לרגע במקום אחר. לא פשוט לעזוב אותם. ברוזה וקרן אן מתמהמהים בעלייה לרכב. אלון, הנהג, מוריד לחיילים קרטון של שזיפים שקיבלנו במתנה באחת העצירות בדרך. "זה מוזר, אבל יש איזה רגש אמהי שמשתלט עליי", אומרת קרן אן, "בא לי לחבק אותם, לבשל להם, לדאוג להם. איך אפשר ללכת מפה?".

     

    ההופעה השמינית לאותו יום מתקיימת בסאסא. לא ברור איך ברוזה וקרן אן מצליחים לשמר את אותם רמות אנרגיה מעשר בבוקר ועד עכשיו. ביחד ולחוד הם נותנים ליושבי המקלט בסאסא את הכל. במהלך המופע סופג הקיבוץ פגיעה ישירה במטעים, שעולים באש. ההופעה ממשיכה כרגיל בעוד כוחות הביטחון וכיבוי האש שבשטח משתלטים על השריפה. "את היום עשו לנו החיזבאללה, את הלילה אתם עשיתם לנו", אומר אורי, קצין הביטחון שמלווה אותנו לרכב. נקודת עצירה אחרונה ליום זה תהיה במצפה הילה, מקום מגוריה של המשפחה של החייל החטוף, גלעד שליט. "אנחנו יודעים שאתם עייפים. אחרי המופע הכנו לכם ארוחת ערב בנקודה הכי יפה במצפה עם נוף פתוח לקטיושות", מתלוצצים איתנו. גם פה מדליקים ומכבים את המאוורר. גם פה שרים עם ברוזה וקרן אן את המילים. גם פה לשעה קלה מתנתקים מהעולם ונשאבים אל תוך המוזיקה. גם פה הלב נצבט כשברוזה שר "ובינתיים אנחנו כאן" וקרן אן עונה לו "I'm Not Going Any Where".

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    קרן אן. הביחד הזה קיים רק בישראל
    לאתר ההטבות
    מומלצים