"כועס על כל העולם שלא נותן רגע של שקט"

נ' פורסם: 27.07.06, 21:25

בחוץ יש שקט ממכר, משקר ומתעתע שכל כמה זמן מופר על-ידי נפילות הקטיושות ויציאות התותחים של כוחותינו. הרחובות שוממים ומדי פעם עוברת מכונית, או איש שלא מקשיב להוראות להישאר במקלטים וחדרי הביטחון ויוצא לשאוף אוויר. הימים כל-כך יפים, הציפורים מצייצות, השמיים צבועים בצבעי כחול יפהפה ועננים לבנים. שלא נדבר על השקיעות המדהימות שזכו לכמה וכמה צילומים.

למרות שאפשר להתמכר לשקט אני לא נותן לו לתעתע בי. אני יודע ושומע על הקרבות המרים המתחוללים בלבנון, ויודע שכל שנייה יכולה ליפול קטיושה על הבית. בכל פעם שיש בום חזק אני יוצא למרפסת ומחפש את הפגיעות. בינתיים ללא הצלחה. אני אשקר לכם אם אגיד שאני נמצא בממ"ד רוב היום או ישן בו. אני לא. וזאת מהעובדה הפשוטה שאי-אפשר לשהות בו יותר מחצי שעה בלי להשתגע.

אז אני מבלה בבית ומדי פעם יוצא החוצה לשאוף אוויר צח. בבית אני משועמם. אז שאני עוד אהיה בחדר מטר על מטר וחצי, שבימים כתיקונם נקרא "חדר ארון הבגדים" ובעתות מלחמה "ממ"ד"? מדי פעם כשגובר החשש קופצים אליו לכמה דקות. לא יותר מזה.

לאחר כמה ימים של לחימה קפצתי למרכז לשבוע. לבקר את הסבתא והסבא המבוהלים והזועמים על-כך שאנחנו נשארים בבית. לאחר שאני אומר לסבתא שאני חוזר הביתה מתחיל הוויכוח המתלהם על-כך שאין לי מה לחפש בצפון המופגז. היא אומרת לי להישאר ושהם יערכו לי "תוכנית בידור" וישעשעו אותי. באותו יום שהיא אומרת את זה מתפרסמת בתקשורת התרעה על מחבל באזור. זהו. פקקי ענק ואי-אפשר לצאת מהבית. יופי, בדיוק מה שהייתי צריך עכשיו. לאיפה שלא נברח הצרות תמיד ירדפו אחרינו.

לאחר שלושה ימים אצלם קפצתי לתל-אביב עצמה לכמה ימים. פגשתי שם חברים וביום שישי אחד החלטנו שאם לא נמות מהקטיושות נמות מהרעב, ותוך פחות משעה החלטנו לצאת לאכול. יצאנו למסעדה. בדרך רואים ניידות משטרה וחבלנים וההורים מתחילים לצלצל. אבא: "תגבירו ערנות, יש התרעה על מחבל. ותבלו! רק תיזהרו!". אימא של חברה: "קחו take away ולכו חזרה לדירה". אימא של חבר: "אולי תחזרו לדירה?".

אני מתחיל להתעצבן על ההורים של החברים. כועס על כל העולם שלא נותן רגע של שקט. מעלינו מסוק מרחף בגובה אפס ומאיר לכיוון האדמה. זהו. החברה מתחילה להילחץ בטירוף ואני רק חושב כמה אני רוצה הביתה. נמאס מהעיר הגדולה. לאחר שעתיים של התלבטויות וכמה טלפונים להורים, שמהם עלה שתפסו את המחבלים, החלטנו שאנחנו הולכים לאכול. אכלנו וחזרנו.

כמובן שביום שבת הסתובבנו גם בת-אביב. נקלענו בטעות או לא בטעות להפגנה של מתנגדים למלחמה. ואני חייב לציין שהם העלו לי את הסעיף. הם הצליחו להרגיז אותי. יום לאחר-מכן החלטתי שנמאס לי מהמרכז סופית ואני חוזר הביתה. האוויר עם הפיח ורעש המכוניות הבלתי פוסק עשו את שלהם.

תפסתי טרמפ עם אבא של חבר. בדרך רואים את המסוקים טסים הלוך ושוב. צפונה ודרומה. חולפים בגובה נמוך על-פני השקיעה המדהימה ואני חושב בלבי "איזה דבר דפוק זה מלחמה!". רק לפני שנה למדתי עם גלעד שליט בבית הספר בכברי, שבשנים מוצלחות ביותר מונה משהו כמו 350 תלמידי תיכון. רק סיים את הלימודים וכבר יוצאים למלחמות כדי להחזירו הביתה. נסראללה מבין רק מלחמות. וחבל.

אבא עשה כמה ימי מילואים. הוא חזר כל יום עם סיפורים על הקרבות שהיו. בקור הרוח שלו מספר על המסוק שהתרסק לו מגובה 10,000 רגל ושאין סיכוי שהטייסים בחיים (ממש מעודד לשמוע... במיוחד לאור העובדה שבחדשות כותבים "נפגעים"), על החייל שאיבד עין מרסיסים ומהחילוצים הקשים שמבצעים בשטח בעזרת מסוקים. לא ניכר בו שהוא מתרגש מכל זה יותר מדי. אבל באימא שלי זה מכה קשה והיא מתעצבנת. יוצא לה המצברוח.

ובזמן זה שאני כותב אבא שולח עוד ידיעה שלא פורסמה בתקשורת. מספר לי שיש בין שמונה ל-15 הרוגים לכוחותינו (בבינת ג'בל, יום רביעי). סיפר שמחבלי החיזבאללה איגפו את החיילים ועשו להם מארב מתוכנן היטב. אמר שהלוחמים החזירו מלחמה כמו אריות ושהם רצו עם האלונקות והפצועים עד למסוקי הפינוי. זהו. יצא המצברוח. אבל לא האמונה בצדקת המלחמה. ולא נפגמת תמיכתי בה. אני מאחל לכל חיילי צה"ל הפצועים החלמה מהירה ותנחומיי למשפחות ההרוגים.