"אנו עוף החול ששורד וקם לתחייה מחדש"

אתם זוכרים את השיר של להקת חיל החינוך על הילדים של חורף 1973? אני חושבת שהשיר נכתב עליי. אני צברית ורוב שנותיי, במשך 30 שנה, נולדתי וגרתי בתל-אביב. בשום מלחמה לא ברחתי מהארץ או מהבית או מאחריות של שירות בצה"ל, כולל מילואים.

במלחמת ששת הימים למדתי בתיכון, בבית-ספר דתי, בית צעירות מזרחי, ואף כי הייתי דתייה ובית הספר היה נגד גיוס, כנראה בגלל הניצחון של צה"ל בששת הימים, התגייסתי לשירות הצבאי. ובצבא, כאשר כבר גמרתי טירונות, קצין גיוס הודיע לי: "אני יכול לשחרר אותך מהגיוס כולו". לא הסכמתי. סיימתי את השירות ובכל שנה קראו לי למילואים והלכתי.

במלחמת יום כיפורים הייתי בשבת בבוקר בבית הכנסת הגדול ברחוב אבן גבירול בתל-אביב, וכבר כנראה היה גיוס מילואים. בשעה 14:00 הייתה אזעקה, וברור שהמלחמה נפתחה ונכפתה עלינו. בשעה 24:00 בלילה גייסו אותי, קיבלתי צו 8 טלפוני. החייל אמר: "צה"ל קורא לך מותק". חשבתי שזאת מתיחה, וכך אמרתי לו. החייל הקריא לי פרטים אישיים מהתיק: "את מגוייסת וזאת עובדה, תבואי בבוקר לצריפין". וכך היה. גייסו אותנו לסיני וישנו במקלט ארוך מאוד.

סיני היתה החזית, ועבדתי כטלפנית בלילות עד השעות המאוחרות של הלילה. סיני זה מדבר, עיר של חיילים, תחת הפגזות. הייתי חודש וחצי במילואים. קיבלתי אות מלחמת יום הכיפורים.

במלחמת לבנון 1982 נשארתי בבית לבד עם שני ילדים קטנים. הייתי נשואה, האקס לשעבר היה במילואים בלבנון מתחילת מבצע "שלום הגליל". ב-1991 נפל טיל מול הבית שלי. גרתי באזור, כתבתי שירים ויומן בכל מלחמה.

כעת אנו שוב במלחמה. הבן שלי היחיד במילואים, לא סירב לכך. לא קיבלתי עזרה כספית מאף-אחד מהממשלה עד עצם היום הזה. אנו עוף החול ששורד וקמים לתחייה כל פעם מחדש. עד היום עם ישראל חי וקיים, אנחנו עדיין כאן, והמדינה תישאר שלנו לנצח.

• בלרינה 6, מספרת סיפורים, מתגוררת בחולון