"קריאה לעזרה מאזור מלחמה"

אמש השתדלתי לנסח תובנות מעמיקות על אודות המלחמה נטולת השם. גייסתי לעזרתי את בודריאר ואת מות המסמן והמסומן והמציאות ההיפר-ריאלית, שתפסה את מקומה של המציאות הריאלית. כתבתי על ייצוגים תלושים ועל "סימולקרה" (simulacrum), הדמיה נטולת מקור. אזכרתי את העולם המערבי שנשלט על-ידי אובייקטים ועל-כך שהמלחמה הסימולקרית הבוערת והמכלה משני עברי הגבול, מתיישבת עם חזון קץ הערכים הבודריארי. ניטשה הכריז על "מות האלוהים". לאחר מכן טען בודריאר שהמושג "אלוהים" עבר רדוקציה של המסמנים שאישרו את קיומו, ולפיכך הכול בבחינת סימולקרה מחזורית, מעגלית, הנעה ללא תכלית.

לפני זמן מה נשלח אלי מכתב שקרע באחת את ה"מסכה" הסימולקרית השאננה, כפי שהגדירוה אריאלה אזולאי ועדי אופיר בהקדמה לספרם, 'ימים רעים - בין אסון לאוטופיה" (רסלינג, 2002): "האירוע הוא דבר מה אחר, חד-פעמי בהופעתו... בדרך-כלל זו התפרצות אלימה; בדרך-כלל היא מלווה בשפיכות דמים, בהרס וחורבן. לפעמים מבקשים לזרוע חורבן ומוות כדי לקרוע את מסכֶת הסימולציות, להציגה כמַסֵּכָה, להכריחה להסגיר מציאות "אותנטית", המסתתרת כביכול "מאחורי הקלעים" או "מתחת לפני השטח".

ללא ספק, המכתב המצ"ב הוא בבחינת מסכת סימולציות שנקרעה באחת:

"קריאה לעזרה מאזור מלחמה

"אנחנו תובעות לדון במחדל הזה ברמה הלאומית. אנו, נשים חיפאיות, נמצאות יום יום באזור מלחמה במדינה שלא דאגה להכין אותנו לשדה הקרב, שלא הודיעה לנו להתארגן ולנקות את המקלטים ושלא שאלה אותנו ואפילו לא את הכנסת, לדעתנו. הבית של חברתנו רותי גור נפגע היום פגיעה ישירה ובסלון נבקע חור ענק מטיל. בן זוגה של רותי, שאול, ישב בסלון ואמר לכל הכתבים שאתמול הוא השתתף בהפגנת השלום. לשאלה מה הוא היה עושה היום הוא ענה "הולך שוב להפגנה".

היום היו כאן שבע אזעקות מפחידות ונפלו טילים ללא הפסקה. זהו אזור מלחמה שנשארו בו רק מי שאינם יכולים לברוח. אל תאמינו למה שאתן רואות בתקשורת. אנחנו יודעות מה המציאות של אלו שאין להם כסף למלון או חברים/ות או משפחה שיקלטו אותם. אנחנו יודעות מה המשמעות של אישה בת 98 שאינה מסוגלת לזוז מביתה למרות שיש לה לאן ללכת. מה המשמעות שכל החיים שלכן פתאום נפסקים ואתן הופכות פליטות. זה קרה לחצי מיליון אנשים בלבנון כי ישראל יצאה מדעתה.

כן, חברות משהו כאן מאוד-מאוד לא בסדר. אפילו איציק מרדכי חזר להיות כוכב תקשורת, והוא גם הוזמן לאולפן של ערוץ אחד ביום חמישי שעבר, כאשר התנהל דיון על מקומן של נשים בתקשורת! אל תסכימו. אל תשבו מול הטלויזיה כאשר האולפן מלא גנרלים. אל תשתקו. אנו קוראות לכן, נשים ירושלמיות, להצטרף למשמרת מחאה מול בית ראש הממשלה ולספור את המתים/ות. אנו קוראות לכן לתבוע מקונדוליסה רייס פגישה אתכן בעת שהותה בירושלים.

לכל האחרות באשר אתן, אל תפקירו אותנו לבד. כוחנו ביחד שלנו ובתמיכה. אם אתן לא יכולות להצטרף אנא מכן, עשו מעשה אחד כל יום. כל פקס, טלפון, מכתב ו/או הפגנה משפיעים. אנחנו מפגינות כל יום לפני משרד החוץ במלון נוף אל מול הנוף המדהים של חיפה ואל הלבנון, שם יושבת כל העיתונות הזרה.

העולם מתחיל להתעורר. כל רגע הוא משמעותי. אם נציל ילד/ה אחד, אשה/איש אחד, כאילו הצלנו עולם ומלואו. אל תשבו בשקט. אל תגידו לא ידענו

על החתום:

נשים נגד מלחמה - ערביות ויהודיות תושבות חיפה"

• רונית ליברמנש, משוררת, סופרת, מתרגמת ועורכת. לבלוג של רונית לחצו כאן