"כיצד נשמור על שפיותינו המוטלת בספק"

מבית המורגל בנוכחותן הבועטת של ארבע נפשות, הפכנו לכפר נוער מבעבע. הנוער מנסה להתבגר בטווח הגילאים שבין שש ל-75, ומונה 13 איש ואישה, ילד וילדה. שלוש משפחות ואחת סבתא.

רצונות שונים, הגיונות סותרים, חזונות במסלולי התנגשות וחזיונות שווא, הפכו חלק מדופק החיים של הבית. העצבים פרומים, רוטטים, וסף הרגישות גבוה כארזי הלבנון. מכאן תושבי הקבע ששגרתם הופרעה מהפלישה שנטלה מהם את מיטותיהם, ומכאן הפליטים, מלאי חרדות, המנתרים לקול פיצוץ בלון של מסטיק.

ונשאלת השאלה איך לשמור על שפיות (זמנית לפחות) תחת מתקפת החומציות שמזמנת צפיפות מסורדנת כזו.

ובכן, בבוא הפליטים אל מעוננו כינסנו את חכמי ומלומדי הבית (כולנו כמובן). החלטנו שנראה בהתכרבלות הכפוייה שבירת שגרה, תוכנית אמנותית לקיץ, פסטיבל משפחתי מקורי וחוויה שכמוה לא הייתה (ונקווה שלא תארע שוב בקרוב). אחר-כך פרטנו לפרוטות את הצעדים, ההנחיות והכללים המחייבים את האזרחים והמהגרים גם יחד.

ראשית חוכמה, לא עושים בלונים ממסטיקים.

שנית, אוכלים שלוש ארוחות בזמנים קבועים. בין הארוחות המטבח סגור. מי שממש, אבל ממש מת מרעב, שולף פרי מהמגירה הימנית במקרר. שירות עצמי.

שלישית, אוכלים רק בכלים חד-פעמיים שנקנו בסטוקים, ולעזאזל האלגנציה.

רביעית, כל מי שאוחז באריזה ריקה רושם מיד בפתק שעל המקרר את שם הפריט שאזל. איש מאיתנו לא רוצה לפגוש בבוקר קורנפלקס שבוכה לחלב.

חמישית, מועדי המקלחות מפוזרים על-פני כל היום. בצהריים מתקלחים בעלי רמת הסיכון הנמוכה ביותר להסריח - המבוגרים שממעטים לנוע. אחר-הצהריים מתקלחים בני מעמד הביניים, שרוח הערב הקלה מצליחה לשמר אותם הרחק מצחנת יולי-אוגוסט. הבאים בתור הם הטף. הם נכנסים למקלחת בערב, מצחינים כדגים, אחרי שהוציאו לכולנו את המיץ. אחרונים חביבים, קרוב לחצות, תורני המטבח שבילו בהבילות הסירים במשך היום. למען הגילוי הנאות נציין את הדוש שחטפו באמצע היום. זה לא מנע מהם להעלות אדים דחוסים בתום יום העבודה.

שישית, חלוקת תפקידים ברורה חוסכת עוגמות נפש. כל אחד הופקד על תחום מסוים. ככה הוא מרגיש חשוב ומועיל וחוצמזה, במקרה של שיבוש יש על מי לצעוק.

שביעית, בעלי כישורים מיוחדים מפעילים חוגי בית מאולתרים, שמטרתם לשבור את השגרה השבורה ולכונן עליצות ואחווה בין דרי הבית. כך מצאנו את עצמנו אחרי הקינוח טופפים בזוגות ריקודים סלוניים. איפה? נכון. בסלון. איך היה? צפוף.

שמינית, קולות בעוצמה שמעל ל-75 דציבלים אסורים בתכלית האיסור. שאגות צחוק מותרות ללא הגבלה.

תשיעית, בשעות אחר-הצהריים מופעל נוהל התנתקות. אחד המבוגרים (על-פי תור) מחמר בעדר ומאפשר לפראים לשחרר את החיה באחד מגני השעשועים בסביבה. כך זוכים זקני השבט, מבן 20 שנה ומעלה, במנת שקט הכרחית.

עשירית, חולקים בהוצאות. כל רכישה משולמת בחלקים שווים על-ידי שלוש המשפחות. סבתא מצ'פרת את כולם. הנכדים מברכים את נסראללה.

ועוד כמה קטנות:

• הביטויים "אחר-כך", "עוד מעט" ו"אין לי חשק" הוצאו מהלקסיקון. אם מישהו ביקש משהו, סימן שממש צריך לו ויפה שעה אחת קודם.
• מגבילים את שעות הצפייה בטלוויזיה. אי-אפשר שהגולם הזה יקדח במוח כל-כך הרבה שעות. זה מוריד את המורל ומקלקל לנו את המצברוח.
• עורכים רוטציה במקומות הלינה. כל-אחד מהילדים, מהצעירים ומהצעירים ברוחם, מתנסה בנמנום על ספה, בשכיבה גדנ"עית על שמיכת פוך ובשינה במיטה מסורתית. ככה הגב כואב לכולם אותו דבר.
• לא שומרים דברים בבטן. אתם יודעים מה קורה לגזים פעילים כשהם לא מצליחים למצוא את דרכם החוצה. במקרה של אי הבנה שיצאה משליטה, מושיבה בעלת הבית את הנצים כדי שילבנו את הבעיה כמו גדולים (גם אם הם גדולים).
• מזכירים לעצמנו שזו הזדמנות לגלות צדדים חדשים בבני המשפחה. ככה אנחנו מסבירים לעצמנו למה אנחנו כל-כך אוהבים אותם ולא סובלים אותם בו זמנית.

שתהיה לכולנו שהות נעימה וקצרה ככל האפשר, כדי שיישאר לנו טעם של עוד (לא של מלחמה, של ביחדנס).

• דורית ברזילי, 37, עיר (מקלט) ואם בישראל