קריסת האידיאולוגיות
בשוך הקרבות תואץ קריסת המפלגות הלא רלוונטיות. הציבור ידרוש שיקום חומרי ומוראלי, ועוד קודם - פתרון לסכסוך
תהיינה אשר תהיינה ההשלכות של אסון כפר כנא, לראשונה בתולדותיה - כולל מלחמת 1948 - מנהלת ישראל מלחמה שבה אין היא מסוגלת לנצח באורח חד-משמעי, לא בטווח המיידי ואולי אף לא בטווח הארוך, גם אם תהרוס את לבנון כולה. היא גם אינה מסוגלת להבטיח את ביטחון חלקים ניכרים מאוכלוסיית העורף שלה, ואין ספק כי תתקשה למזער בהקדם את הנזקים החומרים והמוראליים שספגה ושעוד תספוג.
חיפוש האחראים בדרגים המדיניים והצבאיים לאורך השנים הוא חשוב וכבר החל להיעשות, אך הלכה למעשה, אין לכך חשיבות מעשית אלא היסטורית. את הנזקים הפוליטיים, הכלכליים, התרבותיים והפסיכולוגיים יהיה קשה, אם לא בלתי-אפשרי לתקן גם עם תום הקרבות. אולם גם אם נדע מי ואיך נעשו הטעיות, המשגים והמחדלים ומיהם האחראים להם לדורותיהם - לא נלמד הרבה, שכן הדבר היחידי שההיסטוריה "מלמדת" הוא שאין לומדים ממנה דבר וחצי דבר. עם זאת, ייתכן מאוד שכמה מן התוצאות הבלתי מכוונות של מלחמה זו יניבו גם תוצאות חיוביות ואולי אף מפתיעות.
יום אחד, והוא לא רחוק, ישראל וחיזבאללה יהיו כה מותשים, עד שיכריזו על הודנה, אולי בתיווך צד שלישי, יחליפו שבויים וגופות, וכל צד יכריז על ניצחון מוחץ (נסראללה כבר עשה כן). יהיו רבים משני הצדדים שיאמינו בכך, כי יותר נוח להאמין בניצחון מאשר בתבוסה.
דומה שרעידת האדמה הפוליטית שישראל עברה בעקבות מלחמת 1973 תיראה כאין וכאפס לעומת רעידת האדמה שבוא תבוא בעקבות מלחמת 2006. יש להניח כי מושגי "ימין", "שמאל" ואף "מרכז" יאבדו את משמעותם הנוכחית, שכן כאידיאולוגיות - הוכיחו את היעדר הרלוונטיות שלהם ואת היעדר ההבדלים ביניהם כבר לפני המלחמה, לא כל שכן במהלכה. בהתאם יש להניח כי מרבית המפלגות הנוכחיות תקרוסנה. אין לדעת מראש כיצד תיראה המערכת הפוליטית והמפלגתית שלאחר מלחמה זו, אך יש להניח שתינתן עדיפות על¬-ידי ¬הציבור לגופים שישכנעו בכוונתם ויכולתם לשקם את המדינה מן ההרס החומרי והמוראלי.
גרמניה (המערבית) וגם יפן שוקמו חומרית ומוסרית במהירות גדולה לאחר מלחמת העולם השנייה, כמובן בעזרת ארצות-הברית (ה"נס הכלכלי"), אך זה דרש תנאי מוקדם הכרחי: הדה¬-מיליטריזציה שלהן - ערכית וכלכלית. בהקשר שלנו זה י דרוש פתרון מיידי של הסכסוך בינינו לבין הפלסטינים והסורים, שעמו יכולים לחיות כל הצדדים. עם הפלסטינים ההסדר יהיה ככל הנראה וריאנט זה או אחר של טיוטת הסכם ז'נבה, מתווה קלינטון או מסגרת פדרטיבית כלשהי, ואין זה משנה לנו לצורך זה מי ייצג את הפלסטינים אלא יכולתם לשמור ולקיים את ההסכמים. זאת משום שהמלחמה נגד החמאס והפלסטינים משלימה את המלחמה נגד חיזבאללה ותורמת לשחיקתה החומרית, התרבותית והמוסרית של המדינה, וגם זו חזית שלא ניתן לנצח בה לאף צד באמצעים כוחניים.
מי יקים אפוא הפעם את אוהל המחאה הראשון מול משרד ראש הממשלה, אליו ינהרו רבבות?
ברוך קימרלינג, פרופסור לסוציולוגיה מהאוניברסיטה העברית
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
