"עיתונאים, בידכם הכוח לשנות את סדר היום"

בתור סטודנט לתקשורת שסיים שנה ראשונה, למדתי שהתקשורת אמורה להיות כלב השמירה של הדמוקרטיה, להוציא לאור את תחלואי השלטון ולבקר את העוול שנגרם לתושבים. אני תמה כיצד בימים אלו, כאשר כמעט שני מיליון תושבים במדינה - הן מצפון והן מדרום - מנהלים שגרת חיים נורמלית במדינה שאמורה להיות מתוקנת, לא מוכרז מצב מלחמה.

אני שואל את עצמי כיצד מדי יום ביומו אני נדרש, כמו גם הוריי וחבריי, להגיע כרגיל למקום העבודה. כיצד המדינה תהא ערבה לביטחוני כאשר אני ברכב? האם "קפל אדמה" הוא מרחב ממוגן? מיהם אותם לוקחי החלטות חסרי אחריות שמקבלים את ההחלטות המקוממות האלו? מי יהיה זה שייקח אחריות על אותן עשר משפחות שכולות שגבתה ההוראה לצאת לעבוד במרחב חיפה? מדוע אין האזור מוכרז ככזה המצוי במצב חירום ו/או מלחמה?

השאלות שהצגתי צריכות להישאל על-ידי אותם עיתונאים "נושכים", על-ידי אותה תקשורת שהייתה יכולה, אם רק הייתה רוצה, להזיז עולמות, כפי שכבר ראינו בעבר. לא רק על-ידי האזרח החיפאי הקטן והמתוסכל שכל עולמו חרב עליו, תרתי משמע, בשבועיים האחרונים.

התשובה הטובה ביותר שאותה אני מצליח למצוא היא חוסר אכפתיות. הרי לעיתונאים ולמשפחות השולטות בתקשורת (ובמדינה) השוכנות להן אי שם במרכז הארץ, אין עניין או אינטרס להקים צעקה על היותו של ציבור שלם מופקר. המלחמה הזו משרתת את האינטרסים החולניים של אותם גופי תקשורת ענקיים בימי הקיץ השחונים מרייטינג.

השיער של יונית המתבדר לו ברוח, והדפים העפים על רקע הישמע הפיצוצים בגבול הצפון, הרי מצטלמים טוב מאוד. לא פחות טוב נראים השערים הכפולים של מעריב וידיעות עם ציורי ההדמיה שמנסים להראות שהעיתונאים מאוד מעורבים. גם תמונתו של יעקב איילון בשכפ"צ לא מורידה מהאפקט הקולנועי של המלחמה, כמו-גם אותן אנימציות של תנועת הטנקים לעבר מרון א-ראס. סטיקרים יפים למלחמה אתם יודעים להפיץ מדי יום, להעלאת המורל כמובן.

עושה הרושם שהתקשורת, המסנוורת מיחסי הון-שלטון ומצויה בישראל האמיתית ולא ב"ישראל השנייה", מנווטת את ביקורתה על מנהלי המלחמה ומקבלי ההחלטות עד לגבול שבו היא עצמה תיפגע, כאשר האזרחים יפסיקו להיות תלויים בה ובדיווחיה שנראים כלקוחים מתוך סרט קולנוע מושקע. זאת משום שהם חרדים לגורלם, ואין להם דרך אחרת לבלות את חופשת הקיץ.

האם רק כאשר ידו של נסראללה תגיע לגוש דן, תחליטו להקים צעקה על-כך שמדינת ישראל נמצאת במצב מלחמה? האם גם כאשר העובדים בתאגידי הענק, שאתם חלק נכבד בהם, יחששו להגיע לעבודה ולהשאיר את ילדיהם לבד בבית ללא תעסוקה, תקימו צעקה ותדרשו להגדיר את אזור המרכז כאזור המצוי במצב חירום? מדוע אינכם מתנערים מהאדישות שאופפת אתכם - האם זה רק בגלל שאתם ישנים היטב בבתיכם במרכז? האם זה רק בגלל שמחר בבוקר לא תצטרכו לקבל החלטות הרות גורל שאינן קשורות בהכרח לאיזה מרק תאכלו בצהריים?

בידכם יש את הכוח לשנות את סדר היום, לא רק לנווט אותו לכזה שישרת את האינטרסים שלכם. כפי שכבר ראינו בעבר ידעתם להוציא שערוריות, צהובות או לא, מהארון, והבאתם לפתיחתו של שיח ציבורי נרחב באותו נושא.

ואני שואל: מדוע לא כאן? מדוע הצפון והדרום אינם שווים את הצעקה הזו? מדוע כל גופי התקשורת בארץ לא עושים שימוש בכוח האדיר שיש להם על-מנת למנף את מצוקתם של תושבי הצפון, ולא רק על-ידי ראיון אחד מיני רבים עם אותו תושב צפוני מתוסכל שחרד לגורלו ולגורל משפחתו? זו אינה נקראת מעורבות. גם אם בעיני חלק מהאזרחים זה נראה כסולידריות תקשורתית, בעיני רבים אחרים מעורבות מדומה זו היא לא פחות מזריית חול בעיניהם של תושבים רבים.

איך אתם, המתיימרים להיות אלו שמבקרים חדשות לבקרים את צה"ל ואת המחדלים הטקטיים והאסטרטגיים של פעילות צה"ל בלבנון, וממלאים את האולפנים ודפי העיתון בפרשנים צבאיים, ממלאים את פיכם מים כאשר חייהם ופרנסתם של תושבים רבים מופקרת ופרוצה? איך אתם נותנים יד למחדל האזרחי של המלחמה? כתבה אחת על פיצויים, דיון מעמיק ככל שיהיה על-כך שהתושבים לא מקבלים את משכורותיהם, אינם מספיקים. יש להפנות את כל הכוח והמאמצים לדרישה מהממשלה להכריז על ישראל כמדינה במצב מלחמה.

• עידן, 23, סטודנט לתקשורת, מתגורר בנשר