"סוריאליסטי, כבר אמרתי?"
קראתי היום בעיתון שדעת הקהל העולמית כבר לא כל-כך לטובתנו. "אנחנו לא מספיק מסכנים", היה כתוב. נחרדתי. התרגזתי. הרגשתי מתוסכלת.
אתמול נסעתי עם אבי, שהוא חיפאי, ולא היה בבית כבר שבועיים, להביא כמה דברים מהבית. נסענו בערב, כי אמרו שאז אין אזעקות ויותר בטוח. הבעל שלי השביע אותי, הזכיר לי כל הזמן ש"יש לך ילדים לחשוב עליהם. את לא מוכרחה לנסוע". כבר אחרי מחלף זיכרון הדופק שלי קצת האיץ. התנועה הדלדלה, והשקיעה נראתה יפה ושלווה מתמיד. אנשים בודדים הלכו על החוף.
בכניסה לעיר הפיצוציות פתוחות, ואנשים בודדים שמטיילים את הכלבים שלהם, ואת עצמם. עיר רפאים. ממש כמו שהזהירו אותי. הנמכתי את הרדיו, שאם תישמע אזעקה נוכל לעצור בזמן ולחפש מחסה.
הבניין בו מתגורר אבי עדיין עומד על תלו, מכוער ומאיים כתמיד. בבניין הסמוך יש חור בקומה הרביעית מפגיעת טיל בשבוע שעבר. סוריאליסטי משהו. ואני לא יכולה שלא לתהות מה עושים אותם דיירים שאיבדו הכל בתוך אותה דירה, או דירות.
הכי חשוב היה לנו לראות מה שלום החתול. אלביס קוראים לו. חתול אנטיפטי במיוחד, שבימים רגילים רץ ומתחבא בארון למשמע הדלת שנפתחת. אתמול הוא קיבל את פנינו ביללות ותחנונים. אפילו נתן לי ללטף אותו וגרגר בהנאה שמאוד לא אופיינית לו. השכנה, אחת הבודדות שנשארו לגור בבניין, דואגת לו, מחליפה מים ואוכל, אבל רוב היום הוא לבד. מתמודד עם האזעקות בעצמו, ומשיר המון שיער ג'ינג'י ולבן בכל הבית ובמיוחד מתחת למיטה.
אווררנו קצת, זרקנו כל מה שכבר מזמן הסריח והרקיב במקרר, ואבא שלי הצטייד לזמן לא ידוע. עוד כמה חולצות, עוד גרביים, רגיל.
בנסיעה חזרה החלטנו לבקר דודים שנשארו. הם היו אצלי רק סופשבוע, אבל לא יותר. "בגילנו", כמו שדוד שלי אומר, "עדיף לחטוף טיל, אבל לישון במיטה שלנו...". נסענו דרך רחוב יפה נוף. הרחוב הכי יפה בחיפה. לאורך כל הרחוב, שמשקיף על המפרץ כולו עד עכו ונהריה, עומדות ניידות שידור ענקיות של רשתות טלוויזיה מכל מיני מקומות בעולם. צלחות לווין ענקיות עוד יותר מותקנות לצדן, ואוהלים מאולתרים ניצבים שם, כשבחסותם נראים אנשי צילום מצוידים במצלמות מעוררות קנאה. העדשות כמעט נוגעות במים שבמפרץ הפרוש למטה, שולחנות עם אוכל ערוכים לידם, והם יושבים. מתצפתים, מסתכלים, רושמים, מחכים, לא ממש ברור. שוב, סוריאליסטי משהו.
לפני העלייה לכביש המהיר חזרה למרכז הבטוח יחסית, אני מחליטה לנסוע קצת ליד הים. החוף בו ביליתי את רוב שנות ילדותי אהוב עליי עד היום. אבא שלי אומר שלא כדאי. אני, בטוחה שהוא רק רוצה להסתלק מכאן, נכנסת בכל זאת. ליד רצועת החוף האינסופית שלוש זונות. לבוש מינימלי ועסקים כרגיל. מכוניות מאיטות, חלונות יורדים ומחירים נקבעים. סוריאליסטי, כבר אמרתי?
ואני חושבת לעצמי, מה, הם לא יודעים שמלחמה? חייבים עכשיו?? מין בכל מחיר??
הנסיעה חזרה מתנהלת בשקט מתוח. המחשבות שלי מתעופפות לכל הכיוונים. הרדיו מתנגן בפול ווליום.
רק היום, למקרא הכותרת שעצבנה אותי, אני מנסה למדוד. מה זה "מסכנים מספיק??". הפגזה אווירית זה יותר מסכנים מפיגועים וקסאמים ומתאבדים ובדיקות ביטחוניות בכל מקום שיש בו יותר מעשרה אנשים מאז ומעולם?!? ובכלל, למי אנחנו חייבים את ההתנצלות הזאת? ולמה?
אבל, כמו שאני מנסה להסביר לחבר קרוב שלי שגר באוסטרליה הרחוקה, אני מבינה שיחסי ציבור ופרסום הם שם המשחק. אז אולי צריך להתחיל להפנים שלא צריך להסביר. שאנחנו יודעים מה אנחנו רוצים, ועם זה ממשיכים הלאה.
שיבוא כבר.
שקט.
שלום.
- דניאלה
מומלצים
