יומן מסע: מטפלים הוליסטים מעפילים צפונה

בבוקרו של יום רביעי האחרון, עוד יום בקיץ החם זה, התאספנו קבוצת מטפלים בתחנת רכבת צפון בתל-אביב. המטרה: לצאת לצפון, עליו ירד גשם של קטיושות ובו נשארו בו בעיקר אלו שאין להם לאן ללכת. המשתתפים: קבוצה מגוונת שכללה שלושה נטורופתים, שבעה מטפלים ממקצועות הרפואה הסינית והשיאצו, ארבעה מטפלים ממקצועות המגע וההילינג ושלושה הומאופתים קלאסיים. הציוד: מיניבוס עמוס קיטים של תרופות הומאופתיות לתושבים ולחיילים שנתרמו על-ידי מספר חברות מסחריות.

המסע בן היומיים החל באווירה מרגשת, בתחושה של יציאה לעשייה משמעותית חשובה לכל הצדדים, ובלווית רגשות הליכה אל אזור מסוכן ואל הבלתי ידוע. 

"מה, באתם מהמרכז לטפל בנו?". מרגיעים בקיבוץ עמיעד (צילום: יוסי תומר)

התחנה הראשונה: קיבוץ עמיעד

המסע, שאורגן בצורה מופתית גם מצדנו וגם מצד מחלקת הרווחה והבריאות של המועצה האזורית גליל עליון, נפתח בקיבוץ עמיעד. "מה, באתם מהמרכז לטפל בנו?", שאלה אחת הנשים בקיבוץ. "זה פותח את הלב ומרגש", היא הוסיפה. בקריית-שמונה, הממוקמת מספר קילומטרים משם, נפלו באותו יום כמה קטיושות שגבו פצועים. גדוד 51 של גולני איבד תשעה לוחמים בקרב בבינת ג'ביל.

שלוש מטפלות במגע, המתמחות בטיפול בילדים, הגיעו אל גני הילדים של הקיבוץ. שאר המטפלים התקבצו במבנה מוגן ליד חדר האוכל. החשש האם יגיעו חברי הקיבוץ לטיפולים התבדה עד מהרה, וכך היה בכל המקומות בהם ביקרנו. בכולם התקיימו שלוש משמרות ויותר של טיפולים בני 20 עד 30 דקות. במהלך הטיפולים שררה אווירה מופלאה של נתינה מכל הלב מצד המטפלים, והתמסרות והכרת תודה מצד התושבים.  

אחד מילדי מחניים מצביע על מקום נפילת קטיושה בקיבוץ (צילום: יוסי תומר)

התחנה השנייה: קיבוץ מחניים

מעמיעד המשכנו לקיבוץ מחניים הממוקם ליד ראש פינה. הקטיושה הראשונה, שכוונה כנראה לשדה התעופה הסמוך, נפלה במרכז הקיבוץ בסמוך לספריית הילדים. בקיבוץ המתח היה מורגש יותר, וסדרות הבומים של יציאות התותחים שלנו לא הפסיקה להרעיש מסביב.

מטפלי המגע ירדו למקלט שליד חדר האוכל. ההומאופתים התמסרו למטפלים המותשים של ההוסטל לאנשים עם פיגור הפועל ביישוב שלא נחו זה שבועיים, ולמספר ילדים ומבוגרים שסבלו מחרדות.

"נו, ממה כבר יש לפחד?".  ארוחת ערב בגן בכפר הנשיא (צילום: יוסי תומר)

התחנת השלישית: קיבוץ כפר הנשיא

כפר הנשיא, קיבוץ של אנגלוסקסים חביבים, יושב מעל הירדן ההררי מזרחית לראש-פינה. במקום היו מספר נפילות של קטיושות, שנחתו בשערי הקיבוץ. ארבע עד שש סירנות נשמעות שם ביום ממוצע כהתראה לירידה למקלטים. "מה את עושה עם שמיעת הסירנה", שאלנו את מריון חברת הקיבוץ, שגילה מעל 80. "נו, מה, ממה כבר יש לפחד", היא השיבה.

הקיבוץ הלין את אנשי המשלחת בגן הילדים המקומי, ואירח אותנו לארוחת ערב סביב השולחן בגן. אבל עד זמן השינה הועברה לעת ערב סדנת נשימות במקלט שליד חדר האוכל, ובאותו המקום נערכה גם סדרת טיפולים אל תוך הלילה. תוך-כדי, נשמעה מן הגג זעקת סירנה אימתנית שהקפיצה את כולם.

את שארית הערב ניצלנו למפגש חוויתי. הבאנו וודקה וערכנו מדיטציה, בניסיון ראשון מסוגו להקפיץ קוקטייל של סירנות, מיסטיקה ואלכוהול. לאחר המדיטציה התעורר דיון במהלכו תהינו כיצד אמור להגיב ולפעול אדם בעל גישה הוליסטית, מול "הכוח האפל של הנחש" שפועל מתוך שנאה ורצון להרוג.  

"איך מגיבים ל'כוח האפל של הנחש?'". מטפלים בחיילים (צילום: יוסי תומר)

התחנה הרביעית: קיבוץ דפנה

קיבוץ דפנה, היושב על פלגי מים סמוך מאוד לגבול הלבנוני, היה גם הוא יעד לקטיושות. אנשי המשלחת התכנסו לסדנת צ'י-קונג, ולאחריה ירדנו לסדרת טיפולים שנערכה במקלט. כיוון שרוב הטיפולים במקום היו טיפולי מגע, החליטו שלושה הומאופתים מחפשי אקשן להתפצל - ודהרו לכיוון המקלטים של קריית-שמונה.

אדישות יחסית. יוזמת המסע רחל שרייבר בקריית-שמונה (צילום: יוסי תומר)

התחנה החמישית: קריית-שמונה

טרם היציאה למסע יצרנו קשר עם ד"ר בוריס, חבר מועצת העיר בקריית-שמונה. השאלה הראשונה שלו הייתה "האם יש מישהו מביניכם שמדבר רוסית?". שלושת ההומאופתים שנהרו לעיר עברו עם הדוקטור בין כמה מקלטים עד שמצאו משפחת עולים מרומניה, שבתם הבכורה סבלה מרעידות והתקפי חרדה.

מפתיע היה לגלות שרוב התושבים בעיר חיים באדישות יחסית מתחת להר הגעש הפעיל. אבל השבועיים במקלטים עשו את שלהם, והשפיעו על כל אותם עולים שלא היה להם לאן ללכת - או מושג מתי זה ייגמר. באחד המקלטים מצאנו צעירים דתיים מירושלים, שהגיעו כדי לשחק עם בני-הנוער שנשארו במקלטים.

בצהריים הגיעו לעיר שאר המטפלים שהתפזרו בין המקלטים. אז גם חווינו כולנו את האוכלוסייה הנזקקת ביותר לפסק זמן מעין זה, עולי מבוגרים מרוסיה שלהם אין משפחות מארחות במרכז הארץ. הטיפולים נעשו על המיטות ועל מזרנים במקלטים.  

גם הקצין המשמש כרכז ביטחון שוכנע לקבל טיפול. יראון (צילום: יוסי תומר)

התחנה השישית והאחרונה: קיבוץ יראון

העליה לגב ההר, לקיבוץ יראון הסמוך למושב אביבים, הייתה ממש כניסה לחזית. בדרך חיכו לנו מחסומים של המשטרה הצבאית שמנעו מאיתנו לעבור, כיוון שהסביבה הוכרזה כאזור צבאי סגור. רק רכז הביטחון של הקיבוץ, שבא במיוחד כדי לקחת אותנו, נתן לנו לעבור. בדרך בערו ההרים סביב ויחידת תותחנים שלנו ירתה מעלינו מערבה, כשרשפי האש מהקנים נראים בבירור.

קיבוץ יראון הוא פנינת חמד, אנשיו היפים והחביבים היו, לדברי חלק מהמטפלים, מהמתוחים ביותר. מחדר האוכל של הקיבוץ נראים בתי הכפר הלבנוני העייף מקרבות מרון א-ראס. גם הקצין הבכיר המשמש כרכז הביטחון של הקיבוץ שוכנע לקבל טיפול.

התחנה האחרי-אחרונה: שיחת סיכום בקיבוץ יראון

על הדשא בקיבוץ, מול חדר האוכל, כשמסביב רועמים התותחים והאזור מלא חיילים, ישבנו לשיחת סיכום וחלוקת רשמים. דיברנו על ההתנדבות והנתינה, על האגודה כמשפחה של מטפלים שמאפשרת לכל-אחד לבטא את הפוטנציאל המיוחד שלו - ביחד. הדבר בא לידי ביטוי באווירה היפה והמעשירה של המשלחת הזו, שבאמת היה בה משהו מיוחד, כאילו שאנשיה עבדו ביחד שנים ולא הכירו רק לפני יומיים.

אחת מאיתנו הוציאה קלפי תמונות, וכל-אחד לקח שני קלפים והתייחס אליהם ביחס לחוויה שעברנו. אנשים דיברו על הגיבוש המהיר של הקבוצה, על האנרגיה החמה שבאה מהלב, על מתנת היכולת לעזור, על קרן האור בימים הקשים האלו ועל הנתינה כהגשמה עצמית.

• לקו "האגודה הישראלית להומיאופתיה קלאסית" לטיפול במצבי לחץ וחרדה התקשרו 054-7335266. השירות ניתן בחינם. לפרטים לחצו כאן