השעה ארבע בבוקר. חמש בבוקר. שש, שבע, שמונה, תשע. הכל שקט מסביב. אין מישהו שנוחר על הכרית ליד. אין ילדים לקחת לגן. אין בעל לשתות איתו קפה. רק אני ואין אחר מלבדי. אין ארגון שדורש שאהיה חלק ממנו; הכל תלוי רק בי, בסדר היום שלי, בעבודה שאני צריכה לסיים או בשעת האימון במכון הכושר. והשקט הזה שבתוכו מתנהלים חיי הוא האושר הכי גדול שיש לי. מצב קיומי נבחר וסטטי שלא הייתי רוצה להחליף בשום רעש אחר.

מאז ומתמיד אני לבד. לא אמא ולא נשואה. עוברת את החיים בתוך שקט גדול שאחרים פוחדים מפניו. ולמה אני ככה? פשוט כי אין לי שום צורך לחלוק את הזמן הקצוב שלי עם עוד אנשים. לפחות לא באופן רציף. כלומר, מדי פעם, פה ושם, למשך כמה שעות ספורות, זה בסדר. זה אפילו רצוי. אבל לא יותר מזה.

כי יותר משחשוב לי שהחפצים שלי לא יזוזו מהמקום שלהם, דחוף לי שאף אחד לא ישלח ידיים ללו"ז שלי. למעשה, אם הייתי צריכה להתנהל על פי לוחות זמנים של אחרים לא הייתי מספיקה כמעט כלום ממה שאני מספיקה היום. אם הייתי צריכה לגדל ילדים, לא היה לי זמן לעצמי. אם הייתי צריכה לחלוק את חיי עם מישהו, הייתי קמלה.

כן, זה המצב. אני לא רוצה ילדים ולא רוצה להתחתן. מה תעשו לי? תגידו שאף אחד לא רוצה אותי. שהמצאתי אידיאולוגיה בשביל להחביא את הבושה. תאשימו אותי במגרעות על פי טעמכן - נכות רגשית, נרקיסיזם, אולי אנוכיות. או שפשוט תגידו שאני מעוותת, מופרעת, ושאלוהים יעזור לי. אבל קודם תסבירו לי למה בדיוק אתן מניחות שלידה היא הכרח לכל אחת, או למה זוגות צריכים להתחתן בשביל להצהיר כלפי העולם שהם שייכים אחד לשני.

"אני אוהבת את השקט הזה" (איור: קרן תגר)

שיהיה ברור, אני לא יוצאת למלחמה נגד זכותן של נשים להינשא וללדת. אני פשוט רוצה להדגיש את הצד של ה"רוצה". לא "צריכה" או "כך עושות כולן" או "ההורים לוחצים". לא "יום אחד עוד אצטער על זה", ובטח שלא "מה עם המאזן הדמוגרפי של ישראל". כל אלה נימוקים קלוקלים, קרתניים, צרי אופקים, מותנים חברתית, קלישאיים, מטופשים ולא מתקבלים על הדעת. לפחות לא על דעתי.

עד כמה שזה יישמע מוזר, לא מדובר במוטו שהתגבש בחיי הבוגרים; כבר מגיל שש ידעתי שאני לא רוצה ילדים. אני זוכרת בבהירות את הרגע שבו הכרזתי, תלמידת כיתה א', בפני הורי ההמומים וכמה מהאורחים שלהם, ש"אני לא אהיה אמא". הורי החווירו וניסו להשתיק את הילדה המשונה שגידלו. המצחיק הוא שהיום, כמה עשורים אחרי, אני עדיין שם. ואני מאוד גאה באותה בת שש שהייתי.

קשה לי להסביר מה הביא אותי אז לאותה תובנה. אם לנקוט אנליזה עצמית ושטחית, אני משערת שתפיסתי הילדית את המוות הובילה אותי לאיזה חוסר רצון להיות מבוגרת, כפי שהאימהות סימלה את זה בעיני. כיום אני יכולה לומר שבזמן שבני האדם נוהגים ללדת כדי להשאיר מעצמם סימן בעולם, אני בחרתי בצד הפיטר-פני, ובהמשך האוסקר-ויילדי, כהתרסה על כך שלכל דבר יש תאריך תפוגה, כולל לי עצמי.

אבל בואו ננטוש את המחשבות הפילוסופיות ונתפלש בפרקטיקה: אני מאמינה שהסיבות היחידות ללדת הן הרצון לחוות את המצב הזה של ההריון והלידה, והשאיפה לגדל אדם נוסף מלבדך. מישהו שאת רוצה ויכולה לתת לו את כל מה שרק אפשר - מאהבה בלתי מוגבלת ועד משאבים חיוניים - כדי שיוכל להתנהל בעולם ולמקסם את חוויית החיים שלו בו.

רק שאף אחת מהסיבות האלה לא רלוונטית מבחינתי. מעולם לא חוויתי תשוקות גופניות או אחרות להיכנס להריון, לטפח כרס מרשימה וללדת צאצאים. חיי מלאים ועשירים וסוערים וטעונים גם כך. אני עסוקה בלגדל את עצמי, וזאת מבחינתי משרה מלאה שלא משאירה לי מקום להתעסק עם גידולו של אדם נוסף. לתפיסתי אני האדם החשוב ביותר ביקום שלי - וכדי למצות באופן המקסימלי את עצמי, את הקיום שלי, עלי לגדל את עצמי בלבד.

אפשר להתווכח איתי על כל דבר, אבל לא על זה: הורים וילדים אחראים למערכות היחסים הכי טעונות, הרסניות ותובעניות של המין האנושי. אני מסתכלת על הורים, על האופן שבו החיים שלהם סובבים סביב הילדים, ומתמלאת חלחלה. אני רואה הורים שחיים את חייהם דרך הילדים, שמשליכים עליהם את כל החרדות והתשוקות והמאוויים שלהם, שרואים בהם את כל מה שהם לא היו ויהיו אף פעם, ונחרדת.

אני נזכרת בשנים שהייתי נתונה לביקורת של המשפחה הקרובה, שטענה נגדי שאני לא מעריכה את כל מה שנעשה למעני, שהטיפה לי שאני מזלזלת בחיים שהוקרבו כדי שאוכל לגדול ברווחה, ויודעת שאין שום סיכוי שאחזור על כך. והדרך היחידה לא לחזור על כך מבחינתי היא להימנע.

אני נמנעת גם מכל שיוך קהילתי ל"נשים במצבי". למשל, הרבה נשים שעשו כמוני את הבחירה לא להיות אימהות הצטרפו לקבוצות תמיכה. לי אין צורך בכך. אני חושדת שמי שזקוקה לקבוצת תמיכה כדי שתוכל לחיות בשלווה עם עמדותיה, אינה בטוחה בהן באופן מושלם. התברר לי גם שנשים כאלה בדרך כלל אינן מוכנות להיחשף. כאילו עובדת אי-היותן אימהות היא איזשהו אות קין שצריך להסתיר מהחברה. למעשה, אני בכלל לא מזדהה עם שפה שמניחה שנשים שאינן אימהות משלמות מחיר. מצטערת, אני מעולם לא שילמתי על כך כלום, ולא יכולה לדמיין את עצמי משלמת.

העניין הוא שאני לא שונאת ילדים. אני נהנית לחבק את התינוקות של חברי, או לפטפט בשמחה עם ילדיהם הבוגרים. אני משוכנעת גם שלו הייתי בוחרת להיות הורה, הייתי מעניקה לילד שלי אהבה אינסופית וממלאה את צרכיו ככל יכולתי. אבל האמת היא שלא הייתי רוצה להעביר את חיי בחרדה מתמדת לגורלו של היצור הקטן וחסר הישע. לא הייתי רוצה לדאוג שמא הוא לא זוכה למספיק אהבה מהעולם או ממני. ומעל הכל, אני לא רוצה להעביר לאף אדם את המטען האישיותי והרגשי המכביד שלי, זה שהועבר אלי מתוקף הצו הגנטי והסביבתי. אני רוצה לעצור את השרשרת הזאת כאן ועכשיו.

"אז ויתרת על ילדים?", שאלה אותי אחת הפסיכולוגיות שאצלן ביקרתי. לא, לא ויתרתי על כלום, השבתי לה. לוותר זה כשאת רוצה משהו ולא יכולה להשיג. איך אפשר לוותר על משהו שאף פעם לא רצית?

אוקיי, אז ילדים אני לא רוצה. אבל מה עם חתונה? אז זהו, שגם את המיזם הזה אני לא קונה. חתונה וכל הכרוך בה היא אחד הטקסים המטופשים ביותר שהמין האנושי המציא. כל כך הרבה צביעות וגועל כרוכים בזה, שכבר מגיל צעיר בחרתי להדיר רגלי מחתונות. המינון שהצלחתי להגיע אליו עומד על חתונה פעם בשלוש או חמש שנים, וגם אז רק כשמדובר בדמויות מהמעגל הסופר-קרוב.

דווקא הייתי ממש עכשיו בחתונה, ואפילו התרגשתי, ולרגעים גם דמעתי. בגלל שזה היה טקס רפורמי, אפילו זכיתי לשמש עדה ולחתום על הכתובה שנכתבה ברוח השוויון, כך שלכאורה לא יכולתי להיות לא מרוצה. רק שלצערי הייתי עדה לא רק לשמחה, אלא גם לטירוף שאחז בבני הזוג טרם האירוע. במהלך הטירוף הזה הם נשאבו למערבולת של קניות, ופולחן תפירת השמלה, וטקס מציאת החליפה, וטרגדיית בחירה הקייטרינג, והתמוטטויות העצבים, והלחץ והמתח והחשבונות.

אני לא מבינה את הרעיון הזה של להשקיע כל כך הרבה כסף באירוע שממילא ייראה כמו עשרות אלפים לפניו. אז נניח שהחלטתם ללכת על אירוע אלטרנטיבי. כזה שנערך על שפת הים, כשהכוכבים משמשים לכם חופה והלשונית של הקולה טבעת. מה תרוויחו? הצהרה פומבית על אהבתכם במקרה הטוב, וטקס קניין פגאני במקרה הגרוע. ואם כך, למה צריך להתחתן? לא מספיק לגור ביחד אם ממש מוכרחים? גם ככה זה נורא קשה ומעיק. או לפתוח חשבון בנק משותף, אם זה עושה לכן טוב בארנק. או ללדת ילד, אם אתן לא חושבות כמוני.

אני מניחה שהפחד הנורא מלהיות לבד, או להיות נראה על ידי החברה כמי שנותר בבדידותו, גורם לבני האדם למסמר בכוח את היחסים. והעובדה שאחוזי הגירושים עולים לא מזיזה כנראה לאף אחד. לפעמים אני חושדת שיש נשים שעדיין דבקות באמירות סמי-ויקטוריאניות על מהוגנות חברתית וביטחון כלכלי, או גברים שמחפשים מישהי שתכין צהריים ותהיה תמיד זמינה לסקס.

מאחר שרוב חברי נמצאים בזוגיות כבר שנים, אני יכולה להבטיח לכן שיצא לי לצפות מקרוב בזוגות. המחזה לא קל, ודאי שלא מעורר קנאה. למעשה, לפעמים אני מרגישה שהם מקנאים בי. הטינה, הקנטרנות, השנאות הקטנות, האכזבה הגלויה, מטחי הסכינים שמחליפים את המילים ומטעני הלילה שנסחבים לבוקר הם הדברים היחידים שאני רואה כשאני מתבוננת בהם. את החיבה, החמלה, התשוקה, ההערכה והפרגונים הם השאירו איפשהו בתחילת הקשר.

אני מכירה אתכן. אתן בטח חושבות שכמה שלא קל לחיות ביחד, ככה יותר קשה לחיות לחוד. אז תנו לי להפתיע אתכן: אני לא מתייפחת לכרית בלילות שישי ארוכים, או מייחלת למותי בערבי חג. אני אוהבת את השקט הזה. לפעמים אני בוחרת להמיר אותו זמנית בחברת אנשים, לפעמים לא. אני מוצאת את שבילי הביניים, חולקת את חיי עם אחרים - בלי להיות צמודה אליהם ובלי שיריבו איתי אם כבר הגיע הזמן להדליק את המזגן, לשלם חשבון טלפון, ללכת לסופר, לאן לטוס לחו"ל או אם להישאר הערב בבית. אז מה אתן אומרות, אני מפנטזת? חיה בלה-לה לנד? כל אחת חייבת מישהו? יכול להיות. אבל לי טוב ככה, בחיי.