מאזן האימה

1. הדם הכחול של הפגז

"הארטילריה מלכת הקרב". כל טירון בתותחנים מכיר את המשפט הזה; חצי מהם בטח עמדו אחד על אחד מול השלט שככה נכתב עליו. האמת היא, שבמקור האנגלי דווקא חיל הרגלים נקרא "מלכת הקרב" והארטילריה כונתה "המלך", אבל מישהו כנראה קרא את הדברים מימין לשמאל בתרגום לעברית. ככה נהיה החי"ר לקינג - והתותחנים, מה לעשות, נשארו עם התואר של ההומואים.

מלך או מלכה, התותח הוא הכלי הכי מפחיד כבר מאות שנים. האמא שלו, הבליסטראה המאיימת שירקה כדורים של אש מעבר לחומותיהן של ערים נצורות, כבר עמדה על הטריק הזה: יש פחד משתק במשהו שמטיל מוות בכמויות גדולות ממרחק עצום. חייל האויב הוא רק חייל, כמוך; אבל את התותח אתה לא רואה, את הפגז שלו אתה שומע רק אחרי שכבר עבר (ולכן זה שלא תשמע הוא זה שינחת עליך), ואלא אם תלך כל הזמן עם מבנה בטון בעומק של שלושה מטר על הראש, אין לך דרך להתגונן מפניו ביעילות. את החייל המתנגד אתה יכול להכריע בזריזות, מיומנות ותפעול מהיר יותר של נשק. נגד התותח אתה חמוש רק בסטטיסטיקה. וכמו שיודע כל מאמן כדורסל, בסוף הסטטיסטיקה תתיישר לך על הגולגולת.

בקרבות של פעם עבדה הארטילריה, כמו כל דבר, על מספרים גדולים. תעברו פעם באחד משדות הקרב ההיסטוריים של אירופה, עלו על גבעה ושימו את עצמכם במקום חייל פשוט שצעד שם עבור נפוליאון, הצאר, המלך או כל עריץ אחד שהחליט לפתור בכוח את בעיות הדימוי העצמי והזין הקטן שלו: הלב יתחלחל. שטחו של שדה הקרב בבורודינו, שם התנגשו צבאות נפוליאון עם הרוסים בפאתי מוסקבה ב-1812, הוא בערך 100 קילומטרים רבועים. לתוך הגיהנום הזה נדחסו כרבע מיליון חיילים, ולפי ההערכות האמינות ביותר, כ-80 אלף מהם - אחד מכל שלושה - לא זכו לראות את 1813.  רבים מהם נפגעו מאש תותחים.

הפגז לא היה יותר מכדור מתכת כבד משקל, והתותח לא העיף אותו למרחק גדול במיוחד. אבל בצפיפות הנוראה הזאת, מול שורות החיילים הצמודים זה לזה, כל מה שהיה צריך זה כדור מספיק גדול שישתולל בקפיצות על האדמה וימחץ כל מה שזז או לא זז. את השאר עשתה הרפואה הצבאית של אז. בקיצור, העסק היה מפחיד מאוד. והתותח היה הדבר הכי מפחיד בו.

בצה"ל, צבא שעוסק במיון יותר מאשר בהכשרה, ובמידה רבה קובע כבר בבקו"ם את הקריירה של לוחמיו - ובעיקר את היוקרה היחסית שלהם - התותחנים באים באופן מסורתי הרבה אחרי הסיירות, הטייסים, החי"ר, השריון והספורטאים המצטיינים. שזה קצת חבל וקצת מטעה: התותחים של היום כבר לא יורים כדורי מתכת ל-500 מטר, אבל למלכה עדיין יש זוג כדורים כבד מאוד מתחת לחגורה.

2. מרד מאדום לשחור

סיפור: לפני בערך 20 שנה הוקמה יחידה צבאית מסוימת, מאלה שמגלגלים את השמות שלהן תוך הסטת עיניים למעלה וחיוך קטן של "אני יודע משהו שאתם לא". היא הפעילה אמצעי צבאי מסוים מאוד, עתיר טכנולוגיה וחומר נפץ כאחד. מכיוון שהאמצעי היה חדש ושושו, עשו עם היחידה מה שעושים בצה"ל עם דברים כאלה: שמו אותה במערך המוצנח. המפקדים היו בוגרי הכומתות האדומות, החיילים הרגישו שהם מתגייסים ליחידה מובחרת.

מכיוון שהאדומים עושים מה שהאדומים יודעים לעשות, מיד פורק האמצעי האמור למנשאים, הועמס על הגב וכולם התחילו ללכת. לקח כמה שנים עד שמישהו נזכר שבעצם, האמצעים החדישים האלה אמורים לעשות בדיוק ההפך: להביא את חומר הנפץ למטרה בכזה דיוק ומכזה מרחק, שההליכה נעשית קצת מיותרת. ולקח עוד קצת זמן עד שמישהו הסיק את המסקנה הבלתי נמנעת - אם זה אמור לעשות מה שתותח עושה ולהיות מופעל כמו שתותח מופעל, זה צריך להיות בתותחנים.

ביחידה נהיה מרד. אף אחד לא התגייס לשם כדי להיות שחור כומתה (הכומתות עוד היו אז שחורות) ושחור חיים. איפה הכנפיים המיוחלות, מי יצנח עם הדברים האלה - מי עוד צונח בכלל - ובעיקר, איך תשיג זיון באינטרוולים הרחוקים מדי שבהם אתה יוצא הביתה. החיילים רצו אדום, ולמפקד לא היתה ברירה. הוא כינס את היחידה, ולעיני כל הסיר מעצמו כל סמל לצנחנות, החליף את הנעליים לצבע הנכון, ולעיני כל קם מאפרו כתותחן. המרד נשבר.

אני מספר את הסיפור הזה לא רק כדי להמחיש כמה הצבא צועד על סמליו וצה"ל על היוקרה ההיסטורית, לא משנה כמה היא רלוונטית להכרעה היום. הסיפור הזה חשוב, כי במידה רבה, זה מה שקורה לכל צבא מודרני של מדינה טכנולוגית: הוא נשען יותר ויותר על חימוש מדויק המופעל מרחוק. יותר ויותר נמחקים הגבולות הישנים שהפרידו בין הפלטפורמות. למי אכפת אם הטיל משוגר ממטוס, מכן שיגור או אפילו מספינה; למי אכפת אם הוא מגיע למטרה מונחה בקואורדינטות של מערכת לוויינית, בלייזר או באינפרא אדום. העיקר שהוא מגיע לשם, והעיקר שהוא מצריך פחות סיכון של חיילים - שהרי בעולם שלנו, מדינות מתקדמות טכנולוגית הולכות יחד עם רגישות לחיי אדם, חלחלה מהרוגים וכל שאר הדברים האלה שהטוקבקיסטים מייללים שהשתלטו על רצון החיים הציוני הישן שלנו.

המהפכה הזאת לא פסחה גם על התותחנים. הם מפעילים היום מערכות כמו "מנתץ", משגר רקטות משוכלל שמכסה שטחים גדולים, בצד פגזים מונחים ושאר הלהטוטים של העולם הטכנולוגי. יש להם טילים ורקטות ופגזים, שיש להם בחרטום לא רק חומר נפץ, אלא גם אמצעים שמאפשרים להם להגיע למקום הנכון, ולא רק בכוח הסטטיסטיקה. והם חשובים יותר מתמיד במלחמות הקטנות והמלוכלכות שאנחנו נלחמים, שבהן ממש לא משנה אם השתלטת על גבעה ואפילו לא אם הרגת באויב, כי האויב הוא לא מדינה ואתה לא מכריע אותו ביחסים של שחיקה ובכיבוש שטח.

3. למה אנחנו יורים

המלחמה הנוכחית היא על מה שבלב, ובמרחק ההולך ומתקצר בינו לבין הביצים. ולמרות כל השינויים, הארטילריה אמורה לעשות את אותו דבר כמו פעם: להטיל אימה. הסוללה שבתוכה ישבתי לפני שבוע-שבועיים, בעודי מנסה להעביר שידור טלוויזיה ולהינצל מהתחרשות בעת ובעונה אחת, ירתה למטרות שטח שהמודיעין אמר שהחיזבאללה עלול להגיע אליהן בחושך כדי לירות קטיושות. זאת אומרת, היא ניסתה להטיל אימה על מישהו שמתגנב בלילה עם רקטה וטיימר, לא בהכרח כדי לפגוע בו - אלא כדי שליבו יימס בתחתוניו והוא יחזור הביתה עם הטיימר סגור.

וזה מטיל אימה. כל מי שיצא לו להיות תחת הפגזה יודע. בתחקיר של מבצע שבו השתתפתי לפני הרבה שנים, מישהו הציע להוריד על היעד מטח אדיר של פגזים ברגע מסוים של התגנבות כוחות אליו. אתם שוכחים, אמר המח"ט שלי - שראה הפגזות משני הצדדים בימים של מלחמות גדולות בהרבה - כמה מעט צריך כדי להשכיב אותנו צמודים לקרקע בלי לזוז. לא צריך בהכרח לירות עד שהקנה מלבין מחום, כדי שהאיש בצד המקבל לא ירים את הראש הרבה זמן.

הארטילריה עושה אותו דבר, כמובן, גם עבור הצד השני. יריבים מאותגרים טכנולוגית, כמו החיזבאללה או החמאס - או אפילו צבא סוריה - נצמדים לירי מרחוק מאותה סיבה ממש. הטיל, הרקטה או הפגז מאפשרים להם להטיל אימה משלהם, בלי הרבה תחכום ודיוק ובלי להסתער אחר כך. במלחמה הא-סימטרית של היום, החלש לא משלה את עצמו שהיום ייגמר כשיש בידיו יותר שטח. הוא אינו מייחל להכרעה ולכיבוש. הוא מנסה להתיש, להפחיד, ליצור מקסימום אפקט במינימום עלות, כי הוא לא רק חלש אלא גם עני. אמצעים ארטילריים הם הדרך הזמינה ביותר לעשות את זה.

התותחן, שלנו או שלהם, לא רואה איפה הפגז שלו נוחת. הוא לא חי את מעשה ידיו, כמו לוחם החי"ר או אפילו הטייס, שיש לו סרטים וצילומים של לפני ואחרי. זה עושה אותו חסין מפני האימה שהוא מטיל על אחרים. לכן מעז האויב, חדור בתחושת צדק ונעדר חלק מהאידיאלים שמנחים את עולמנו, לירות לאן ובכמויות שהוא יורה. לכן מעיזים שוחרי הנקמה, כולל כמה כאלה שלובשים מדים והיו אמורים לדעת יותר טוב, לדרוש ירי ארטילרי חסר אבחנה על אזרחים. רק שבקרב האימה הזה ינצח לא מי שייטיב להרוג ולהפחיד, אלא מי שיזכור שבסופו של יום, דווקא במלחמה נעדרת ההכרעה והכיבוש והריסוק ושינוי כללי המשחק שאנחנו נלחמים, מנצח מי שיודע היטב לירות בתותח, אבל גם זוכר למה הוא יורה - ולמה לא.