"מישהו שם למעלה תוהה מה הילדים עוברים?"

עוד קטיושה ועוד אחת, האזעקה עולה ויורדת, משהו נורא, אה לא, סליחה זה רק אמבולנס שרץ בכביש. רגע, ומה זה הבום הזה? נפילה של קטיושה? איזה שכנים מעצבנים למה הם טורקים דלתות. שגרת יום רגילה, מלווה בהמון חרדה. האמת, הייתי בטוחה שכבר בלילה יפציצו אותנו. ובבוקר, כשהיה עדיין שקט, הרגשתי רווחה. מתאים לי מאוד לצאת ולהסתובב קצת בחוץ. מתאים לי השקט היחסי שהיה פה, בחיפה, ביומיים האחרונים. הרוגע, לא לפחד שמישהו מהילדים נמצא בחוץ, לא לדאוג מכל בום או נפילה.

אז היום הכניסו לנו שוב. אולי הכניסו זו לא המלה הנכונה, כי אנחנו אמורים להיות העורף החזק, זה שנותן את כל הלגיטימציה לצה"ל, אבל זה מנקר לי בראש כבר כמה וכמה ימים. איזה עורף בדיוק חזק? ולכמה זמן? מי יחזיר לי את כל ההפסדים הכלכליים? אותה מדינה שאומרת לי להית עורף חזק? ואיך זה שחיפה הפכה פתאום לעורף? ואיך זה שאנחנו מקבלים את זה בכזו הבנה?

אני דואגת, מאוד. בן דוד שלי גויס בצו 8 לגבול לבנון, ועוד מישהו שאנחנו מכירים, ואני מוטרדת מאוד-מאוד מההשלכות על הילדים. אף-אחד לא חושב עליהם, ולי יש שלושה קטנים, שמבטאים בקול רם חששות ברורים, ממוות ומאנשים רעים. ולמה חיילים טובים שלנו מתים? אבל גם בקול שקט, במחוות ומעשים, מאותתים על מצוקה: ידיים בלי הפסקה, לבכות על כל שטות, לריב-לריב-לריב, על כל דבר אפשרי, לישון בלילה במיטה שלנו, לא לתת לי לזוז מטר מהפריים שלהם. לא קל בכלל.

ואני עוד במצב טוב, יש לי גינה, אז פתחנו בחוץ בריכה, מגלשה, אנחנו עושים סדנאות יצירה, רואים טלוויזיה בלי הפסקה, על פגישות עם חברים אין בכלל מה לדבר. מישהו חושב על הילדים? מישהו שם למעלה תוהה מה הם עוברים? האם גם הפעם ניסוג לפני הזמן עד הפעם הבאה? האם המחיר שהילדים שלי משלמים באמת ישתלם לנו, כתושבי המדינה?

פעם, כשהייתי קטנה, הבטיחו לי שלא תהיינה מלחמות. יש כזה שיר, לא? "אני מבטיח לך, ילדה שלי קטנה, שזו תהיה המלחמה האחרונה". ואני כל-כך רוצה להבטיח לילדים שלי שהם לא יצטרכו יותר לחוות אזעקות ונפילות, שלא יצטרכו לחוות חרדה, שלא יצטרכו להתגייס לצבא אלא להתנדב לצבא שלום ולא לצבא מלחמה. כל-כך רוצה ולא מאמינה.

אני לא יודעת. אני ממש מקווה שמי שיושב של למעלה ומחליט החלטות, שלא תמיד ברורות לי, יודע מה שהוא עושה. ומתכוון להיות רציני. ואני גם מקווה שהתקשורת, המגוייסת, שבוחרת להציג רק את הדברים שהיא רוצה, שבוחרת לא להציג או להתייחס אלינו, העורף, שמדברת על עוד ק"מ פה ועוד ק"מ שם, שמעבירה בעיקר את מה שהממשלה רוצה, מבלי להביע ביקורת, מבלי להציג עוד זווית ראיה, תתחיל להתייחס לאנשים הקטנים. תבחן ביתר שאת סוגיות שמטרידות אותי מאוד-מאוד-מאוד כמו האפקט הכלכלי (אה, כן, ותודה לבנק לאומי על כך שהוא מתחשב וזוכר אותי ומציע לי הלוואה, בדיוק עכשיו, לכסות את "נזקי המלחמה הכלכליים בחשבון הבנק שלי").

אני מוטרדת מההשלכות שתהיינה לכך על הילדים, אני מוטרדת מההשלכות הכלכליות שתהיינה למלחמה הזו עלינו. אני רוצה בעיקר לחזור לשלווה ולשגרה. שלושה שבועות אחורה היינו באמצע חופשת קיץ, עם תכנונים לחופש גדול נחמד. והכל נעצר. אני מרגישה ששמו לי את החיים ב-HOLD. ועכשיו מה? אז העורף חזק, אין לי עם זה בעיה, אבל אל תשכחו אותנו אחר-כך, כשהמלחמה הזו תסתיים.

• סתם אימא, מתגוררת בחיפה