"אני גאה. גאה להיות ישראלי"

יש לי ארץ אחרת - אבל אני מעדיף את זו... אני נוהג לומר שאני לא ממש מכאן, ואם אני נדרש להסביר, אני מבהיר שלא גדלתי כאן - בארץ ישראל, אלא בצדו השני של העולם, לכיוון מזרח. האמת היא שחזרתי ארצה כדי להתגייס לצה"ל, וכמעט תמיד הסתכלתי על המדינה הקטנה שלנו מלמעלה, ואני חושב שעשיתי זאת כי הייתה ועדיין יש לי אופציה. יש לי את האפשרות לעבור למדינה אחרת. בין אם האופציה שלי היא תיאורטית ובין אם ממשית, היא ליוותה אותי בכל מהלך חיי הבוגרים.

"אני תמיד יכול לעזוב", נהגתי לאמר לעצמי ברגעים הקשים (למשל כשהבנתי עם חזרתי ארצה שאין כאן ולו סניף אחד של מקדונלדס'). אבל המלחמה הזו (ושאף-אחד לא יטעה - זו מלחמה על עצם קיומנו הריבוני והעצמאי כאן), היכתה אותי ישירות בבטן הרכה. היא הקימה מרצבם את כל אותם רגשות שנכנסו עם חזרתם ארצה למרחבים המוגנים של נשמתי, וגרמה לי להבין שיש כאן הרבה יותר מסתם אוסף של אנשים, אזרחים, תיירים ומנהיגים. יש כאן שותפות גורל - שהניחה את היסוד ליצירת חברה אנושית יחידה במינה, עם ערכים שכמו עברו מן העולם.

אני לא מדבר על דת, אלוהים או אמונה. לדידי, איש ואישה באמונתם יחיו, רק שיתנו לי להזמין צ'יז בורגר במקדונלדס' הקרוב. אני מדבר על ערכים, על תרבות, על הווי ועל אחווה. ואם אפשר להצביע על משהו חיובי שהמלחמה הזו הביאה עלינו - זו ההתעצמות של כל הנ"ל, עד כי בראותי את המקרים מתמלא אני ברגש, שאודה ולא אבוש, לקח לי זמן לזהות אותו. וכשזיהיתי כבשה אותי ההפתעה במלוא עוצמתה - אני גאה. גאה להיות ישראלי.

כי הפעם באמת לא עשינו כלום - רק אלה שקיומנו מפריע להם החליטו שהגיע הזמן להציק עוד קצת. אבל לנו כיישות, כעם, כאומה, כציבור, כעורף, כחזית, כאנשים - נמאס! נמאס, רבאק, נמאס! אז אנחנו נראה לכולם מה קורה כשנמאס לנו. ואני לא מדבר על צה"ל שיכולותיו בעיניי אינן מוטלות בספק, אלא על הפרטים המרכיבים את התופעה הזו הנקראת ישראל; אנחנו נעמוד זקופים תחת ממטרי הטילים תוך הפניית אצבע משולשת כלפי משגריהם - כן אנחנו פוחדים, אבל לא ממכם ושכמותכם, אלא רק מכך שיקירינו יפגעו. אנחנו נעשה הכל כדי שלכולנו יהיה פה יותר טוב, גם אם זה אומר שההתמודדות עכשיו קשה מנשוא, ועל-אף הקלישאה - הרי מדובר בעתיד ילדינו.

למען האמת, הם אלה שגרמו לי לשבת ולכתוב - ילדיי. יש לי שניים, האחד בין 12 והשני בן שנה וחצי, ואנחנו גרים במקום פסטורלי אשר חווה אתמול לראשונה את זעקת הסירנות. אנחנו מתגוררים בבית אבן שנבנה עוד לפני שסבו של נסראללה חשב על נישואים ולכן אין בו ממ"ד. היה זה בני בכורי אשר עם אוקטבת הסירנה הראשונה תפס את אחיו הקטן, שלף אותו מהמיטה והורה לשאר אורחי הבית (כ-12 במספר, כן, אנחנו מארחים), לרוץ אחריו לבית שכנינו בו נמצא הממ"ד הקרוב ביותר. לא הייתה הזאת התושיה המדהימה של בני בכורי שהביאה דמעות של התרגשות לעיניי - אלא היכולת של ילד בן 12 לשים בראש מעייניו את הדאגה לאחיו התינוק ולמשפחתו המורחבת.

אז נכון, יש שיאמרו כי עצם העובדה שילדינו עומדים במבחנים שכאלה היא כבר סיבה לעבור למקום שקט יותר. ואני אומר - אין זה משנה איזו פינה בכדור הארץ תבחרו, המבחנים יבואו, אם לא בצורת איזה בן-זונה כמו נסראללה אז בפורמט אחר - צונאמי, רעידות אדמה, גלי חום, וכמובן טרור שמזמן הפך כבר לטרנד גלובלי. אז אם במבחנים עסקינן - רק כאן! כי לדידי יש כאן משהו שגורם לנו לגדול אחרת, ובגלל המשהו האחר הזה, ובגלל היכולת שלנו להקשות את העורף - תרתי משמע - אני נשאר ואשאר פה. כי יש לנו פה תבלין שאין בשום מקום אחר. יש גם הרבה דברים לתקן, זה נכון, אבל בואו נשאיר אותם ליום אחר... אז אולי באמת יש לי ארץ אחרת - אבל אני? אני מעדיף את זו...

• שי פ., 39