"אנחנו על המפה"

דורית ברזילי עודכן: 06.08.06, 07:31

היום הצטרפנו לרשימת היישובים המטווחים, וממדינה קולטת עלייה הפכנו לפליטים בפוטנציה. האם משמעות הדבר היא שאנו שוקלים להגר לקרובינו (אליהם הוזמנו, הושבענו, אוימנו להגיע) במרכז הארץ? אנו אפילו לא מהרהרים בכך.

לא זלזול באיומים מביא אותנו לחשוב כך, אלא שאנו סרבני גיוס לצבא הפניקה ואין לנו כל כוונה לשרת בחֵילות ההיסטריה. על אף הדאגה החייתית, הראשונית לחיינו, אנו רואים (כלומר אני, אימא של הילדים שלי, רואה) בהישארות בבית מהלך נכון מאֶלף ואחת סיבות. הנה כמה מהן:

1. כמשפחה פורצת מסגרות ושוברת שִגְרות, אני מוצאת שדווקא ימים כאלה, חוץ שגרתיים, מבקשים את המוכר. המוכר הוא ניחוחות גופנו בין הקירות, השקעים במזרנים, הנביחות המסוימות של אַלְף - הכלב שמעבר לגדר, האריח השבור בשביל הגישה לבית, חריקת שער הכניסה. אנחנו מסרבים להשתקע בתוך בליל קולות זרים ולא מוכנים להימהל בהבל ניחוחות נוכריים. אנחנו רוצים את שלנו, כי הם הכי טעימים.

2. כל משפחה ראוי שתצליח להתלכד סביב שמחה, תשכיל להתאחד סביב צער ותדע לשלב ידיים סביב מדורת פחד. אם שולים בזהירות את תפודי האימה הלוהטים ומקלפים אותם מהשחור, נשאר אחר-כך טעם טוב בפה.

3. ילדיי, מניסיון מר, יודעים שהמוות אינו ממתין לימי מלחמה כדי להתנפל. הוא לא מהסס להשביע את רעבונו בסתם יום של חול. אי--לכך, קולות נפץ אינם מחרידים אותם משלוותם יתר על המידה. זה לא שאנו אדישים להם, אלא שהסטטיסטיקה לטובתנו. קמצוץ ביטחון וקורטוב אמונה לא הזיקו לאיש.

4. הריצה המבוהלת למרחב המוגן והישיבה בצוותא כתף אל כתף, מייצרים קרבה נדירה שימות החול לעולם לא יוכלו. לא כדאי לוותר עליה בקלות. פתאום הם ואני בני מעמד שווה. הפחד מעמיד אותנו בשורה אחת. הסיפורים שלי על גברת ויזל, שהגיעה במלחמת יום הכיפורים למקלט בבית הוריי כשרוֹלים לשערה ולמותניה חלוק שתיפורים אלכסוניים חוצים את פרחיו, מצליחים להפיג לרגעים את החרדות ומוכיחים שאחרי הכל וממרחק הזמן, יש למלחמה גם פן משעשע.

5. הימים הללו הם הזמן ללמד את הדור הבא פרק בהלכות חיים. בריחה אינה פותרת בעיות. לא במערכות יחסים, לא במסגרות מקצועיות, לא בהקשרים לימודיים וגם לא במלחמות. בסוף הרי חייבים לעמוד מול הבעיה, להסתכל לה בלבן של העיניים ולדבר. ככל שיקדימו להפנים את העובדה הפשוטה הזו כן ייטב.

6. אם לדבר, אז עתות כאלה הן הזדמנות לנהוג דרך מה שאנחנו לרוב נוסעים בדרך עוקפת. לדבר על פחדים ואכזבות, על הפסדים וכישלונות, על מה שמסיג אותנו לאחור ועל מה שמצעיד אותנו קדימה. מתי במשך השנה, במשך החיי,ם אנחנו מרשים לעצמנו לדבר בגילוי לב על אלה? חיים שלמים יכולים לעבור מבלי שנעז. גם אחרי שהדהודי הנפץ ישככו, כדאי להשאיר את הנוהג הזה ברפרטואר הפעילויות המשפחתיות.

7. המלחמה, עם צפירות ואזעקות ברקע, מעמידה את המובן מאליו באור אחר. זה לגמרי לא רע שהילדים יבינו שהיקר מכל הוא נזיל. זה יְיַקר אותו בעיניהם, ולדור החומרני-קופצני-גחמני שלנו לא יזיק כלל להרגיש בנוגע לזה כמונו - קשישים בני שלושים-ארבעים. בשוך המלחמה זה יעבור להם מהר משציפינו, אבל משהו מזה יישאר עמוק בפנים. הרווח כולו שלהם.

8. זה העיתוי המדויק ביותר להראות לילדים שפחד, כמו דמויות נוספות בנפש, צריך לנהל. שליטה עצמית אין פירושה שאיננו פוחדים, אלא שאנו לא מרשים לפחד לשבש את דעתנו או לנהל את סדר היום שלנו. זו גם הזדמנות נהדרת להסביר להם את המילים המשונות "עשתונות", התעשתות" ו"תושיה". בימים כתיקונם קצת קשה לפרש אותן, אבל בימים אלה, על רקע האירועים וכשהן משובצות כראוי במשפט, הן מובנות להפליא.

9. וסיבה אחרונה חביבה: מותר לבכות, לרעוד, לייבב, להתלונן, לרטון, לכעוס, להילחץ, להתכווץ, להשתבלל, להיטרלל וליילל. מותר ואפשר וצריך ורצוי. הלב שלנו הוא בית וגם אותו צריך לאוורר, לטאטא ולפנות מזוהמה. פעולות החילוץ הללו עושות ללב שלנו ספונג'ה. ככה הוא נעשה נקי.

אז נכון שאנחנו לא גיבורים. אנחנו פגיעים, אבל בלתי שבירים, והנורמליות שלנו חזקה יותר מכל שיגעון או טירוף, חיזבאלוני או נסראלוני.