קץ עידן החד-צדדיות
ההצעה במועצת הביטחון מהווה הישג לישראל, אך יהיה זה חלקי, חלול וחולף אם לא ילווה בהסכם ממשי עם הלבנונים
התנאי שממשלת ישראל צריכה להציב לסיום מלא של המלחמה בלבנון אינו ניסוח כזה או אחר של החלטת מועצת הביטחון, אלא הסכם מחייב עם ממשלת לבנון. הסכם שיסמן בבירור את קיצו של עידן הנסיגות החד-צדדיות ללא הסכמים.
רק לפני שלושה חודשים נראתה ישראל כמי שהשלימה בהצלחה שני מהלכים של נסיגה חד-צדדית: מרצועת הביטחון בלבנון ומרצועת עזה. אמנם, השקט בגבול עם עזה ועם לבנון לא היה מושלם, ומדי פעם הופר על-ידי ירי של רקטות ופצצות מרגמה. אך התחושה בציבור הייתה שמצאנו את נוסחת הקסם להסדרת היחסים בין ישראל לשכנותיה: לסגת חד-צדדית מכל שטח שנכבש אחרי ששת הימים. לסגת, לבנות גדר וחומה ולצפות ששום דבר רע לא יקרה.
לאמיתו של דבר, הנסיגות מלבנון ומעזה לא היו בדיוק חד-צדדיות. עורבבו בהן גורמים רבים, בזירות רבות. המאפיין העיקרי שלהן היה חוסר התמורה, שהתבטא בוויתור-מראש על הסכמים נוסח "קח ותן" עם הלבנונים והפלסטינים. ישראל נסוגה מלבנון בלי שום תמורה והתחייבות של ממשלות סוריה ולבנון. באופן זהה יצאנו גם עזה: בלי תמורה, בלי התחייבות כלשהי מצד הרשות הפלסטינית.
נכון שבשני המקרים מחא העולם כפיים ליוזמת הנסיגה הישראלית, ולפחות בלבנון אף גיבה אותה בהחלטה 1559 של מועצת הביטחון. אלא שהחלטה זו נשארה כקליפה ריקה: ממשלות לבנון וסוריה לא ראו עצמן כבולות על-ידה, בדיוק כפי שפלסטינים לא ראו עצמם צד ל"התנתקות" שלנו מעזה.
הנסיגות ללא הסכם נעשו תוך הפרה בוטה של עיקרון יסוד של המדיניות הישראלית עד 2000: "שטחים תמורת שלום". אהוד ברק תחילה ואריאל שרון אחריו הציגו לציבור הישראלי את הנסיגות ללא הסכם וללא תמורה כמעשים של חכמה אסטרטגית עילאית. ביסודן עמדה ההנחה שישראל מרוויחה נטו מסיום הכיבוש של דרום לבנון ושל רצועת עזה, מרוויחה גם כאשר הצד השני לא מוכן לשלם דבר תמורתה. ההחזקה בשטחים הוצגה כנטל כבד על כתפיה של ישראל, וההשתחררות מנטל זה - כאקט הכדאי בזכות עצמו. ישראל אמרה לערבים: אנחנו מוותרים על הטובות שלכם, העיקר שתעופו לנו מהעיניים.
זו הייתה חשיבה לוגית אך לא מציאותית. במציאות המזרח-תיכונית התפרשה הנסיגה ללא הסכם וללא תמורה כהתקפלות ישראלית, כבריחה, ככניעה לטרור. ישראל, שרצתה להפגין בנסיגותיה החד-צדדיות את מלוא עוצמתה, נתפסה ברחבי העולם הערבי כמדינה שמפגינה כך את חולשותיה, את רכותה, את חוסר היכולת של תושביה לסבול מלחמת טרור ממושכת. "כוחות ההתנגדות" המוסלמים הקיצוניים - חיזבאללה בצפון וחמאס בדרום - קיבלו מישראל פרס בלתי-צפוי על מאבקם. במקום ליצור תשתית לשלום, הוויתור-מראש על תמורות והסכמים יצר תשתית למלחמה הבאה.
ברק ושרון בחרו בדרך של חד-צדדיות גם משום שסלדו אישית מניהול משא-ומתן פרטני עם אויבים וטרוריסטים, ולא האמינו שהוא יוביל לתוצאות סבירות וקבילות על הציבור בארץ. אבל הם יכולים היו להסתכל סביבם ולראות שבשני המקרים הבולטים האחרים של נסיגה ישראלית, מול מצרים ומול ירדן, העיקרון של "שטחים תמורת שלום" דווקא הוכיח את עצמו ואת שרידותו המופלאה. אולי זה נשמע מוזר לאוזניים הישראליות, אך כשהערבים חותמים על הסכמים, הם בדרך כלל עומדים בהם: אפילו חיזבאללה וחמאס השתדלו לעמוד במרבית ההבנות שהושגו עמם. אבל כשמוותרים להם מראש, למה שיתרסנו? מרצונם הטוב? אין להם כזה.
הצעת החלטה המונחת עתה על שולחנה של מועצת הביטחון לסיום הלחימה בלבנון מהווה הישג מדיני לישראל, אך יהיה זה הישג חלקי, חלול וחולף אם לא ילווה בהסכם ממשי עם הלבנונים. מלחמת לבנון השנייה הרי פרצה בגלל הקונצפציה מוטעית של נסיגות יזומות ללא תמורה. היא צריכה, לכן, לסמן בבירור את סוף פרק החד-צדדיות במדיניות הישראלית, סופן של ה"התנתקויות" וה"התכנסויות" למיניהן, ואת החזרה להסכמים דו-צדדיים ומחייבים עם הערבים; הסכמים מהסוג שהמחנה היוני מגדיר כ"שטחים תמורת שלום" ומר נתניהו כראש הממשלה הגדיר כ"יתנו - יקבלו; לא יתנו - לא יקבלו".
עוד בבלוג: עלות המלחמה - לא מה שהזהרתם
סלד מדרך המו"מ: ברק
צילום: גיל יוחנן
מומלצים
