שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    "אבא רצה להיות פרה קדושה"

    במלאת 25 שנים למותו של הסופר יעקב שבתאי מספרת בתו חמוטל על החיים לצדו. צחוק ומלנכוליה, חלומות על סוציאליזם, געגועים לתל אביב הצעירה וקנאת סופרים

    גם אם התוודעות לביוגרפיה של הסופר תורמת תרומה מפוקפקת לאופן שבו אנחנו קוראים את יצירותיו, בכל זאת היא מספקת איזו סקרנות אנושית שאי אפשר לוותר עליה ומשלימה תמונה דמיונית נחשקת של "הסופר ויצירתו". שיחה עם חמוטל, בתו של הסופר יעקב שבתאי במלאות 25 שנים למותו ולרגל הוצאה מחודשת של כמה מסיפורי הקובץ "הדוד פרץ ממריא" (הוצאת הקיבוץ המאוחד, סדרת הספרייה הקטנה), מגלה עד כמה נטועים נושאים רבים ביצירתו של שבתאי בחייו האישיים. חמוטל שבתאי היא פסיכיאטרית במקצועה ורומן עתידני פרי עטה, "2020", ראה אור ב-1997 בהוצאת "כתר".

     

    ידוע שאביך היה קרוב מאוד לאמו.

     

    "כן. הם היו מאוד קרובים ומאוד דומים. שניהם היו פנטזיונרים ורומנטיים וגם רכים וביישנים. הוא היה הבן הבכור והאהוב עליה ואני חושבת שהיא הרגישה קצת אשמה על זה. בספר 'סוף דבר' היא מופיעה בדיוק כמו שהיא. אלו תיאורים מדויקים מתוך חייהם. היא היתה אשה רכה, שמנמנה ולבנה עם עיניים כחולות מתוקות. היתה מאוד ביישנית ורומנטית.

     

    "כשהייתי באה אליה מהקיבוץ אל העיר זה היה כמו לבוא אל עולם אחר, היא היתה נותנת לי חמאה ולחמניות וגבינה צהובה, דברים שלא היו בקיבוץ, והייתי יושבת איתה שעות ומסתכלת איך היא מבשלת. והיא היתה מספרת לי על ילדותה ועל המחזרים שלה (שמופיעים בסיפורים) ועל החלומות שלה. היה לה מאוד קשה עם המציאות. תמיד היתה הרגשה שהיא רוצה להיות במקום אחר- בארץ הפנטזיות שלה. היא היתה עסוקה בעיקר ברגשי אשם ובחרטות ובחלומות שלה".

     

    דומה שהקשר עמה ועם עולמה חלחל לכתיבה לא מעט. מלבד השאיפות הפנטזיונריות והנטיות הרומנטיות של גיבוריו, אביך הרבה לכתוב על עולם המבוגרים שהכיר כילד. בניגוד להתנערות הרווחת מהגלות בשנים ההן, בספריו מתקיימת הגלותיות לצד הציונות בארץ כאיזה מין חוט מלנכולי אך מלא חיות, שלא ניתן להינתק ממנו. 

     

    "כשהייתי ילדה יידיש היתה שפה אסורה. בקיבוצים בכלל קראו לזה 'סבאית' ואף אחד לא דיבר בה. ההורים של אבא שלי לעומת זאת, שגרו בתל אביב, דיברו יידיש ואבא שלי שלט ביידיש שליטה די יסודית. אני חושבת שאבא שלי בעיקר התגעגע לילדות שלו ולתל אביב הראשונה, המוקדמת, הצעירה. עיר עם חולות, עיר בראשית חייה. הסיפורים שכתב על המבוגרים הם סיפורים שהוא כמעט לא דיבר עליהם, הוא סיפר לי המון על הילדות שלו, אבל על הדברים האלה הוא כתב יותר מאשר דיבר. שניהם, סבתי ואבי, היו נורא עסוקים בגעגועים, הרבה שנים. חלק נכבד מחייהם היו געגועים למשהו שהיה פעם".

     

    אם הוא כל כך אהב את תל אביב מדוע עזב אותה לטובת קיבוץ מרחביה ונשאר לגור שם כעשר שנים?

     

    "אמא שלי נולדה בקיבוץ מרחביה, ואבא שלי היה פעיל בשומר הצעיר. הם נפגשו במחנה עבודה של התנועה שהתקיים בקיבוץ. מרחביה היה אז לב לבו של השומר הצעיר. עבורם לחיות בקיבוץ היתה הגשמה חלוצית. בצעירותו, אבא שלי נורא רצה להיות קיבוצניק, מגשים, חלוץ. הוא בעצם חלם להיות מנהיג סוציאליסטי. אחר כך זה עבר לו".

     

    החלומות הסוציאליסטיים האלה לא בדיוק מסתדרים עם המלנכוליה שכל כך מאפיינת את הכתיבה שלו.

     

    "נכון. האמת שהמלנכוליה תמיד היתה שם. זה קשור לרומנטיות הפסיכית של אבא שלי. גם הוא וגם סבתא שלי היו מלנכוליים מיסודם. הוא היה איש עליז ומשעשע ואהב לצחוק, אבל היה בו תמיד גם את הדבר הזה, וברגע שנגמרו הנעורים ונגמר החלום הסוציאליסטי כמאבק מתמיד, המלנכוליות פשוט נחשפה".

     

    את ספרו הראשון "הדוד פרץ ממריא", פרסם אביך בשנות ה-30 לחייו. הוא כתב גם קודם לכן?

     

    "הוא התחיל בכתיבת פזמונים, ועיבודים מקומיים למחזות. בערך בגיל 25 הוא קנה לו את מכונת הכתיבה הקטנה שלו והתחיל לכתוב. בהתחלה הוא כתב שני מחזות - 'המסע המופלא של הקרפד' ו'פרשת הנס וולדמאר' שהיה עיבוד לסיפורים ששמע מניצול שואה בקיבוץ. בערך כשהיה בן שלושים הוא שלח את המחזות לתחרות וזכה בפרסים על שניהם ואז בעצם הוא התחיל לראשונה לדבר על זה שהוא כותב. אז התחיל גם לכתוב את הסיפורים".

     

    ואז גם התחיל השבר עם הקיבוץ?

     

    "לא. האמת היא שהשבר התחיל עוד קודם. אבא שלי ואמא שלי היו קוראים ספרים של אריך נוימן (תלמידו של יונג, מי שייסד בארץ את החברה היונגיאנית, מ.פ.) על תיאוריית הצל, וזה איכשהו נתן דחיפה לשניהם למרוד באידיאולוגיה הקיבוצית לטובת האינדיבידואליות".

     

    איזה מין אבא הוא היה?

     

    "הוא היה אבא מאוד מתוק. במשך כשנתיים אמא שלי למדה ב'אורנים' בתנאי פנימייה ואז בליתי איתו המון שעות. בעיקר היינו מטיילים ומשוחחים והוא היה מספר לי סיפורים מהתנ"ך ומילדותו. היינו מדברים המון על מה שאמא שלו היתה מבשלת, ואיך היא בישלה כל דבר ומה היו הטעמים והריחות. כשעברנו לעיר הוא נעשה הרבה יותר שקוע בכתיבה, אבל בדרכו שלו הוא ידע היטב מה קורה איתנו. כמו אמא שלו, הוא היה אבא מאכיל - תמיד האכיל אותנו ואת החברים שלנו. וכמו אמא שלו, הוא גם היה אבא מאוד חרד. היה לו פחד מהחוץ - מההמון והטבע. בימי עצמאות, בפורים ובל"ג בעומר, תמיד הוא פחד שנצא מהבית. היה מנסה לשכנע אותנו שלא נצא לטיול השנתי. וגם היה קצת רתחן, כמו כל המשפחה. אבל לא במידה יוצאת דופן".

     

    כיצד הוא התייחס לכתיבה שלו?

     

    "הוא התייחס לכתיבה בתור עבודה והיה דייקן בסגנון האובססיבי הכללי שלו. היה קם כל יום מוקדם וכותב משש בבוקר עד מנוחת הצהריים, ואז שוב כותב ובערב יוצא לרחוב להתאוורר. הוא היה מאוד צנוע. היה עסוק במה שהוא רוצה לעשות בכתיבה, באיך לעשות זאת, והכי טוב. היה חשוב לו, למשל, שהתיאורים יהיו מדויקים, הוא השקיע בזה המון זמן.

     

    "הוא הצליח בגיל מאוד מוקדם. ולא התעסק בתחושות של כישלון וזה גם לא קרה לו הרבה. הוא התחרה בעיקר נגד עצמו. ובכל זאת, היתה תקופה שהוא קינא מאוד בחנוך לוין. חנוך היה שכן שלנו ואבא שלי היה חבר של אחיו הגדול, דוד. הוא חשב לפעמים שחנוך מצליח יותר ממנו והיה מקנא. שאר הקנאות שלו היו בקשר לסופרים גדולים כמו דוסטויבסקי או פוקנר. הוא היה מניף את האצבע האמצעית ביד שמאל, שבה היה מקליד על מכונת הכתיבה, ואומר, 'אם אלוהים היה נותן לי באצבע הזאת קצת מהכישרון שהיה לדוסטויבסקי, הייתי אדם מאושר'. אגב, אבא שלי היה קוּטר לא קטן ולא פעם היה מתלונן שקשה לו בכתיבה. הוא היה פותח את הבוקר ביללות ובקיטורים ומצטט קטעים מאיוב. מה שכן, הוא מעולם לא הסתיר את ביקורתו על כתיבתם של אחרים. תמיד אמר מה חשב על כל ספר, אבל מנקודת מבט של בעל מלאכה אחד למשנהו.

     

    "לפני ש'זיכרון דברים' יצא לאור הוא מאוד חשש שאיש לא יקרא את הספר ושהמשפטים הארוכים מכבידים מדי על הקורא. כשהספר הצליח וזכה לביקורות טובות, אני חושבת שזה היה הרגע שבו הוא הבין שהוא נהפך לקצת יותר מסופר טוב. עד אז, כשהיו שואלים אותי מה אבא שלי עושה, הייתי אומרת שהוא מחזאי ופזמונאי".

     

    והוא השתנה בעקבות ההצלחה?

     

    "ההצלחה לא שינתה אותו בכלל. כמעט 15 שנים הוא היה מדבר על התוכנית שלו להפוך לפרה קדושה. היתה לו תשוקה כזאת - להיות פרה קדושה, שאף אחד לא יוכל למתוח עליו ביקורת, ושלא יגידו עליו שום דבר רע אף פעם. למרבה הצער והאירוניה, זה בדיוק מה שקרה, רק שהוא לא זכה לראות את זה בחייו".

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: אלי אלגרט
    תמונתו של יעקב שבתאי. בגיל 25 קנה את מכונת הכתיבה הראשונה
    צילום: אלי אלגרט
    לאתר ההטבות
    מומלצים