הפסקתי לנשום, בצו 8
אתה לא קורא את זה כי אין לך מחשב (ואפילו לא מיטה, מקלחת או מקלט), אבל תדע שאני כאן, אוהבת אותך ודואגת בכל שנייה, ובכלל כבר לא רוצה את הלבד שלי. גם לא את החברות, השופינג, הטלוויזיה או שמיכת הפוך. תדע גם ששום דבר מהדברים שאני מתבכיינת לך עליהם תמידית כבר לא מפחיד אותי. אהה, והפרחים שקנית לי נפתחו בשמש, והם יפהפיים
לפני כחודש, ימים ספורים לפני שהתחיל הבלגן, שלחתי לעורכת ערוץ יחסים רשימה בה אני מתארת את הימים בהם יוצא בעלי הטרי למילואים, סתם כך באמצע החיים. בכתבה ההיא, שלא התפרסמה כיוון שזה ממש לא היה הזמן לרשימה משועשעת בענייני מילואים, תיארתי מציאות בה אני מודאגת מכך שבכלל לא רע לי להיות קצת לבד. פתאום מצאתי את עצמי יוצאת עם חברות, רואה רק תוכניות שבא לי לראות והולכת לישון עם אור דולק ושמיכת פוך, דבר שאין סיכוי שאעשה כשהוא נמצא. העובדה שנהניתי כל כך מהלבד הפתיעה והדאיגה אותי, במיוחד מאחר שאנו נשואים בקושי שנה. מה קורה איתי? תהיתי, אני לא אוהבת מספיק? לא קשורה מספיק? איזו מין אשה אני? אולי הנישואים שלי דפוקים?
עושה רושם שאלוהים לקח את הדאגות שלי קצת רחוק מדי ויצא מגדרו בשביל להוכיח לי שאני נורמלית ושהנישואים שלי דווקא בסדר גמור. ביום שישי שעבר, בעוד אני יושבת מול החדשות המסקרות את ההלוויות ומבכה את מות החיילים, הטלפון שלו צלצל. "מאמי תעני", ביקש. "תענה אתה", עניתי, כי הדמעות חנקו לי את הגרון. הוא ענה. "מי זה?" שאלתי, כששמתי לב שהוא רק מקשיב. "זה מהבנק?". אין לי מושג איך הגעתי לבנק, איזה בנקאי עובד ביום שישי בשמונה בערב?
תוך שנייה התחלפו דמעות הכאב על האנשים שלא הכרתי בדמעות אחרות לגמרי. לראות את זה בטלוויזיה זה משהו אחד, לשמוע את נסראללה אומר "בעדה בעדה", זה דבר אחר, אבל לדעת שהוא עוזב אותי לזמן בלתי מוגבל והולך לשם, איכשהו לא חשבתי שזה יקרה. הפסקתי לנשום.
יובלי לא הבינה למה הוא נוסע לטיול ולא לוקח אותי
התקליט הארור המשיך והמשיך, על אף שהוא אישר את הגעתו. בכל פעם שניתקנו את הטלפון הוא צלצל שוב ודקלם את המילים הנוראיות. כאילו מישהו בצד השני רוצה שנעכל, שנזדרז, שלא נבזבז יותר מידי זמן. התחשק לי לתלוש את כל החוטים מכל הקירות, רק שיפסיק כבר לצלצל. לא ויתרנו על ארוחת השבת, למרות שהאוכל לא ירד בגרון. יובלי, בת דודתי בת השלוש וחצי והחברה הכי טובה של שנינו, ראתה אותי בוכה ולא הבינה למה הוא נוסע לטיול ולא לוקח אותי איתו. היא הסכימה לתת לו ללכת רק אחרי שהבטיח שיעשה לה אווירון אחד אחרון.
אחרי האווירון לקחתי אותו לנקודת המפגש. כשהגענו לשם עברה בי לרגע המחשבה לעשות סצינה של התעלפות. אני יכולה להגיד שאני בהריון (למרות שאני לא) ולא מרגישה טוב, ואולי ככה הוא ייצא מזה, חשבתי. הייתי מוכנה לעשות הכל, בלי רגשות אשמה. תוך שניות נכנס מילואימניק אחר מלווה באשה שהבטן ההריונית שלה צועדת לפניה. רעיון ההתעלפות כבר לא נראה מוצלח במיוחד.
ביום שלפני חגגנו יום נישואים ראשון
ביום שלפני חגגנו יום נישואים ראשון. שלחת לי זר פרחים ענק של שושנים צחורים והבטחת שאם אשים אותם בשמש, הם ייפתחו ויהיו יפים עוד יותר. אף פעם לא היית ורבלי במיוחד, וסיפרת לי שבחנות הפרחים שכנעו אותך לצרף כרטיס ברכה. בסופו של דבר כתבת לי: "לאוצר שלי, תודה על שנה מדהימה. מצפה לעוד הרבה כאלה. אוהב". רציתי להגיד לך ששמתי את הפרחים בשמש והם באמת נפתחו והם יפהפיים.
קצת אחרי 12 בצהריים, עשיתי "ריפרש" לדף החדשות האינטרנטי וחשכו עיניי. פעולת "הריפרש" הזו, פעולה כל כך פשוטה וסתמית, הפכה לפתע מפחידה ומצריכה התכוננות נפשית. הרי אי אפשר לדעת מה קרה בשלוש דקות שלא הייתי מול המחשב. 12 חיילי מילואים נהרגו ועשרות נפצעו מרקטה שנפלה במקום שנראה בדיוק כמו שלך, שנמצא קרוב אליך שיכול היה להיות שלך. ולחשוב שיש מישהי איפשהו, בדיוק כמוני, שדאגה כל כך וקיוותה שלא מדובר בחייל שלה, אבל גילתה לבסוף שכן.
הדאגה משתקת אותי, על אף שאני יודעת שיש כאלה שנמצאים במקומות מסוכנים יותר. שום דבר כבר לא מפחיד אותי, חוץ מהמחשבות הרעות והבלתי נשלטות עליך. גם רעיון הפצצות על תל אביב כבר לא נשמע מאיים כל כך. לא אכפת לי מכלום, כל עוד תהיה איתי כאן.
אתה לא קורא את זה כי אין לך מחשב (ואפילו לא מיטה, מקלחת או מקלט), אבל תדע שאני כאן, אוהבת אותך ודואגת בכל שנייה, ובכלל כבר לא רוצה את הלבד שלי. גם לא את החברות, השופינג, הטלוויזיה או שמיכת הפוך. תדע גם ששום דבר מהדברים שאני מתבכיינת לך עליהם תמידית כבר לא מפחיד אותי. לא המשכנתה שהתחייבנו אליה כשקנינו בית לפני חודש, לא העובדה שעוד לא מצאתי את עבודת חלומותיי, ואפילו לא המחשבה שאני מתקרבת לגיל 30 וצריכה כבר לחשוב על ילדים. כל הדברים האלו, שנתתי להם משמעות רבה כל כך כל חיי, הכל מתגמד ונראה כמו עוד חוויה שאשמח לעבור איתך ביחד.
תכף יחול יום האהבה, בשבוע הבא יש לי יום הולדת, ובסוף החודש אחותי מתחתנת. כל כך הרבה חיכינו לחודש הזה, שרווי באירועים משמחים וכיפיים, אבל למציאות הישראלית היו תוכניות משלה. לפני שהתחתנו הכרחתי אותך לחתום לי על חוזה שאומר שאתה לא רשאי לאחד לי את מתנת יום ההולדת ויום הנישואים, למרות הקירבה בתאריכים. אני מוכנה בצעד חסר תקדים וחד פעמי לחלוטין להפר את החוזה ולפטור אותך משתי המתנות גם יחד. רק תחזור כבר. מהר. לפני שאני מתחרטת.
"לאוצר שלי, תודה על שנה מדהימה". אהובית וכפיר
מומלצים
