חייל שלי

אתה כבר לא כאן. מַתְתָּ צעיר ויפה ורוצה. מתת כדי שאני אשב, מוגנת, ליד המקלדת ואוכל לכתוב את הלב שלי, שצורח. אתה לא אחד, חייל שלי, אתה כל החללים כולם. חייך נשאגו ממך באחת, ומאותו רגע דבר לא יהיה כשהיה.

אני אצלך בבית. לא בגופי, אבל לגמרי שם, ברגע בו הצצה דאוגה בעד זגוגית החלון מזהה קבוצת חיילים קרבה אל הבית. זו אימא שלך שהעיפה מבט חטוף החוצה. זה אביך שעמד ופניו אל הרחוב. כל-אחד מהם ידע שאת הקבוצה הזאת, שלושה או ארבעה חיילים, הוא לא רוצה אצלכם בבית. כפות ידיהם נקמצו, מנסות להדוף את החבורה הזו, שלא תיכנס בדלת. הלב התרוצץ, ישות פראית במרחבי בית החזה, הולם בצלעות מבפנים כמו על דלת, שרק לא ינקשו בדלת...

אני אצלך בבית, לגמרי שם, ברגע בו ידיהם הקפואות של הוריך דוחפות את הידית כלפי מטה והעיניים שלהם, שקיוו לחמוק מהמעמד הזה, ננעצות נדהמות, במבטם הכבוי של חברי הקבוצה. שתיקה מסמרת שיער. גשם של גרזנים על הראש. מטח פולח, צווח, קורע לגזרים, מקלף רצועות עור, מתחפר בבשר, שכבה ועוד שכבה, עד המח של העצמות. ודאות שבתוכה למילים אין מקום והאלם שלה - עצום כמו קריסת בניינים - מרעיש עולמות.

אני אצלך בבית, לגמרי שם, כשגופם של הוריך מתרוקן, נמצץ עד הלשד, והופך לאריזה חלולה, עור תלוי על בלימה. אני בבית שלך כשמישהו (מי זה?) מניח על השולחן בפינת האוכל דפים לבנים ממוסגרים בשחור שהשם שלך נטוע בהם באמצע.

אני בתוך הגוף של ההורים שלך, בלוֹע הכאוב שכדור גומי נעוץ בו, לא לבלוע ולא להקיא, ברוק שנבלע שוב ושוב, באישונים המתרחבים בהשתוממות, ביציאה מחומות הגוף, כדי להתבונן מן הצד בהתרחשויות.

אני בכפות הידיים שלהם, המנסות למצוא אחיזה, באצבעות המתאמצות למשש את המאורעות הסמיכים, בציפורניים שחורקות על מסעד הכיסא. הושיבו אותם שלא ייפלו.

אני בברכיים שלהם, הפָּקות, שמתקשות לשאת את משקל הגוף, בשוקיים המצויות בהתקף רעידות בלתי נשלט, ברגליים הקורסות כי העולם כולו התמוטט.

אני איתם על הספה. מתנועעת קדימה ואחורה, תנועה מחזורית שאורכה שבוע ימים, כמו תינוק שמרדים את עצמו, כמו תפילה. אני חותרת בעמקי קיבתם, רעבה ורוצה להקיא. מהבהבת בגרונם הניחר, החָרב, שמבקש מים חיים, אולי יקומו המתים, אולי גם אתה.

אני בתוך הראש שלהם ושָם אתה בכלל לא מת. אתה חי ובועט ומחציף ושובה לב והצחוק שלך, כדור שמחה, מתגלגל בין הקירות ומדגדג. ראית פעם קירות מדוגדגים?

אני איתם עכשיו ולתמיד.

אהיה איתם כשיקומו מהשבעה, קימה מאולצת, כפופה, מהוססת. אהיה איתם כשייצאו אל הרחוב, והשמש תבהק ותסמא את עיניהם שהורגלו באפלולית הבית. אהיה איתם בכל פעם (והוי, כמה פעמים זה יקרה, גם כעבור שנים) שירצו להתקשר אליך ויחייגו את מספר הנייד שלך, והאֵין יענה והם יִיזָכרו שאתה לא. זו לא תהיה סתם היזכרות, אלא לְבֵנַת-מציאות שתרסק להם את הפנים. זה ירגיש כמו מהלומה חזקה וקצרה באף, ערפול חושים וקילוח של דם שניתז מיד אחר כך.

חייל שלי, אתה כבר לא כאן. מתת צעיר ויפה ורוצה. אבל אתה אתי. ואני עם הוריך, אצלך בבית.

• דורית ברזילי, כותבת. לטור הקודם של דורית לחצו כאן