חייל קרבי עם נשמה
עמיקם לוי נזכר בט"ו באב אחד שהעביר בברלין, גן העדן של ההומואים. איך ילד אחד לימד אותו על אהבה כל מה שלא לימדו אותו החיים עצמם, מה קרה לשנדאלירים בברלין ואיך זה קשור ל"שיר שלנו". אף מילה על שוקי סטאר (כמעט)
כשצלצלו אלי בדיוק גמרתי לארוז את כל הבגדים השחורים שיש לי במזוודה שאני גורר אחרי לברלין. כשביקשו שאני אכתוב משהו על ט"ו באב הסכמתי מייד. שאני אסרב לכתוב על אהבה? חוץ מזה שלוש וחצי שעות במטוס לברלין הם זמן טוב לבשל ביני לבין עצמי את הנושא האניגמטי הכאוב-אהוב הזה. דחפתי עוד ג'ינס קרוע אחד למזוודה וברגע האחרון צירפתי לגרדרובה גם כובע גרב שחור דמוי עור.
באחד ממרתפי השאול שמפוזרים בעיר. במקרה כזה עדיף ללבוש שחור, תאמינו לי, אין סיכוי שתשכנעו מישהו במקום הסוטה הזה שאתה שווה משהו כשאתה שמנמנים ולבושים בכתום-דלעת. מזל שקיץ עכשיו, אחרת הייתי צריך לארוז את מגפי העור המבריקים שלי, שכמו כל נעליים שמכבדות את עצמן לא משאירות לי רגליים אחרי חמש דקות. העיקר זה להרגיש שייך כשאני מחופש לחייל קרבי עם נשמה.
עמיקם, ותכיר את שלמה, חבר שלי". אנחנו מזמינות אותו לשבת איתנו והוא ניגש לקחת את הבירה שלו וחוזר אלינו נרגש. "אז מה", הוא אומר, "איך רן דנקר? הוא מתוק כזה גם בחיים?" אני מאשר והוא בלתי נלאה. "ואיך נינט? ורונה-לי, רוקדת לכם בהפסקות? ומגן-שאבו, מצחיקה כל כך גם בחיים?" אני מרגיש את העייפות משתלטת עלי ואומר "די, שי, די. אני בחופש עכשיו. עזוב, ספר משהו על עצמך..".
עוד כמה זמן בבית והוא לא התקשר. יצאנו לאגם וחזרנו. הוא לגמרי לא התקשר. "יצא גבר מהקטע", שלמה אמר. "אני מצפצפת", עניתי בבגרות אופיינית. "לא רוצה אף אחד, אתה מבין, טוב לי לבד". שלמה לא קנה את זה בגרוש. "הוא עושה לך בית ספר" הוא קבע, "וממה בכלל אתה מפחד, אדיוט. היא חמודה, הבלונדינית הזאת".
היתה לי מטרה ברורה: לחזור לארץ עם לב שבור, מישהו שאני בטח אגריל
נעלי ענק רייכסטאג ברלין (צילום: רותם גרוסמן)
שלמה הגיע לאסוף אותי בשדה שיינפלד, או יותר נכון בא לגאול מהגטו. סליחה מראש, אבל בתור ישראלי אסור לך לנשום שם, אסור לעשן, אסור לשתות ואתה מתבקש להרגיש מוגן ובטוח על ידי משטרת גרמניה. עם כל הרצון הטוב, מהאבסורד שבגרמנים ששומרים על היהודים מפני הטרוריסטיים הרעים היה לי קצת קשה להתעלם. כשפרקתי את המזוודה אצלו בבית, באמצע היער על שפת-האגם, הוא צווח ואחר כך צחק לי בפרצוף. "אתה עדיין אופטימי, אה? זה לא יעזור לך", הוא נופף בכובע דמוי העור. "תסתכל על עצמך, יא חננה! מה קרה, פורים עכשיו?"
"אתה לא מבין כלום, אני עונה בהתגוננות ומרגיש קצת טיפשי. "תראה שהפעם יצליח לי. אני מתכוון לעשות יבוא אישי, אני מוכרח לחזור הפעם עם גרמני ושפם וצלקת".
"כבר הספקת לשכוח מה הם עושים לציפור ממושקפת כמוך?" הוא מתעקש. "שום דבר לא השתנה, יקירי. או שיש לך את זה או שלא. נקודה. חוץ מזה, מה אתה משתדל כל כך? בא לך על אהוב גרמני? הרי תוך חמש דקות אחד מכם יעשה פה שואה!"
אני משתתק והוא מייד מתרכך. "בואי, אחותי" הוא אומר לי. "בואי נלך לקפה moor. שם אולי יש לך סיכוי לפגוש מישהו שתוכל לזיין לו את השכל על הילדות שלו עם סבא וסבתא הנאצים עד שהוא יתהה איפה פה המקלחות. בואי, הולכים". רגע לפני הדלת אני שם אצבע רטובה מול הרוח ומתחנן ששלמה ישאיל לי אחת מהחולצות הצבעוניות שלו. וככה, שמחים וטובי לב אנחנו דוהרים לקפה.
כשנכנסנו פנימה אי אפשר היה לפספס את השינוי. השאנדליר הוחלף למשהו מתוצרת קריסטל, הקירות הפכו כתומים וצהובים, המושבים קיבלו ריפוד אדום מבריק ואפילו אני, חננה אוריגינל עם משקפיים, הבנתי שבאשר אבדנו אבדנו.
שלח לי מלאך
אני מזמין קפה לאטה עם אפיפית. שלמה מבקש דיקפניט עם מאפה אורגני ורץ לפיפי. אני מצית סיגריה, האישונים מתרגלים לאור המסנוור שחוזר מהנצנצים על הבר ומקשיב למפל המים שמפכפך בצד. בדיוק כשהמלצר מגיש את הלאטה הלבנבן שלי, אני פוגש בזוג עיניים כחולות, מהממות, מסתכלות היישר עלי. בדקתי שאף אחד לא יושב מאחורי, בדקתי שוב, ושוב, עד שלא היתה לי ברירה אלא להפנים שהמבט המלאכי הזה מיועד אליי.
אני מחייך קלות, משחק אותה cool ומניף את הלאטה שלי 'לחיים'. העיניים מחזירות לי חיוך ומרימות לחיים גם הם. ואז מצטרפים אליהם תלתלים צהובים וכל הקומבינה קמה מהכסא האדום שלה ומתקרבת אליי. "שוקי? אני לא מחסיר אף פרק. הגעתי הנה לפני שלושה ימים. אתה מוכן לספר לי מה יהיה בסוף העונה?".
שלמה חוזר מהפיפי ומוצא אותנו ככה. אני רואה בעינים שלו את ה"אמרתי לך" המפורסם שלו, ואני אומר רק "תכיר את..?" והמלאך עונה "שי". אני אומר "אני
עמיקם לוי
העיניים הכחולות שלו נעלבות משהו – והוא עונה לי "מה יש לספר? הכל בסדר". פתאום נהיה שקט מעיק שאין לי מושג איך לצאת ממנו. שלמה עסוק עם המאפה האורגני שלו, מסתכל לי ישר בעיניים. אחרי כמה שניות של שתיקה הוא מנסה להגיד משהו מטופש כמו "אתה בא לפה הרבה?". המלאך מנסה שוב להסביר שהוא רק שלושה ימים כאן, וזאת בכלל בפעם הראשונה שלו בברלין. הוא מתארח במלון של הומואים לא רחוק, ו"עד עכשיו לא קרה לי כלום", הוא מוסיף. "למה ציפית?" שלמה מקשה. "לא יודע, אמרו לי שזה גן עדן להומואים כאן, ובינתיים כלום".
מיד אני מרגיש בתוכי את הצורך להכניס לו באבי אביו, ובלי לשלוט בעצמי אני אומר "אני כלום? שלמה הוא כלום? חוצפן!" אבל אוטומטית מרכך את המתקפה בחיוך קטן. "לא, לא התכוונתי", הוא מתנצל. "אני רק מנסה להגיד שזה לא מה שאמרו לי. שמעתי שאתה רק יוצא לרחוב וחוטפים אותך, וזה ממש לא ככה. יש כאן מלא מקומות, זה נכון, אבל אף אחד לא מדבר איתך. לכולם יש רק דבר אחד בראש, וזה לא בדיוק אני".
הלב הטוב שלי נכמר על הצעיר המאוכזב, שלא לומר מזדהה, ועל המקום אני מציע לו שאני ושלמה נראה לו את העיר באדום. לחבר הטוב שלי אני לא מאפשר להוציא הגה. אנחנו משלמים ויוצאים משם. מה אני אגיד לכם, קוראים יקרים שלי, גורנישט מן גורנישט. איפה לא היינו - וברלין גדולה ורחבה – ואנחנו חרשנו כל פינה, אפלה או מוארת, אזוקה בפרוות או ברצועות עור. גמרנו את הערב בשלוש בבוקר, נוגסים בשווארמה עסיסית ואשכנזית עם מיונז. ככה. זה ערב ט"ו באב, נזכרתי ממש לקראת הסוף. אין אולם חתונות אחד פנוי הערב בארץ, אבל אנחנו החזרנו את התלתלים למלון וחזרנו לעובי היער. לא מדברים, נזרקים למיטה, מותשים.
יצא גבר
לעשות סיפור ארוך קצר, בבוקר שלמה התעורר מצלצול של הטלפון. זה היה הילד והוא רצה לדבר איתי. אמר שהוא מתנצל על שניג'ס לי אתמול עם "השיר שלנו" וביקש להיפגש, "אם אפשר, רק אתה ואני". בלי לחשוב פעמיים עניתי שאפשר, אבל תיכף הוספתי שאין לי עניין בצעירים כמוהו, ושאולי בכלל כדאי לו לחשוב על זה שוב. "ובכלל, אל תקרא לי יותר שוקי. השם שלי הוא עמיקם", חתמתי בקשיחות. עוד לפני שהנחתי את השפופרת נתקלתי במבט הנוזף של שלמה וברחתי למקלחת.
עשיתי מקלחת ארוכה, אבל גם כשיצאתי ממנה הילד עדיין לא התקשר. ישבנו
אורלי ויינרמן (צילום: אביגיל עוזי)
"בדיוק מזה!" אני עונה. "יותר מידי חמודה. מה אני צריך את זה? מה לי ולו? על מה יש לי לדבר איתו?". קינחתי בעוד כמה קלישאות ריקות על פער הגילאים ונסיון חיים, אבל שלמה נפנף אותי עם "העולם שייך לצעירים!" שהוא עוד מחזיק בסטוק יחד עם הג'ינסים של TOPER, וניגש להכין ארוחת בריאות – חביתה עם סלט ערבי קצוץ דק.
בקיצור אפילו עוד יותר, יקיריי, החיים מחקים את הטלנובלות ולהיפך. הילד צלצל ונפגשנו מאוחר יותר, ומה שלמדתי מה"ילד" החמוד הזה על אהבה, לא לימדו אותי כל החיים הארוכים שלי. זה היה יום ט"ו באב שלי, אחד הימים המקסימים שלי בברלין, גן העדן להומואים. הלכנו לעשות שופינג ביחד, הוא קנה לעצמו חוברת קומיקס, אני קניתי חולצה בצבע כתום. למיטה אמנם לא נכנסנו, אבל לחיים האחד של השני חדרנו בלי מעצורים. בסוף היום קבענו להיפגש בארץ. כשחזרתי לבית על האגם באותו היום, מפוייס ורך, הוצאתי מהמזוודה את כובע העור השחור שלי ותרמתי אותו להומו הראשון שפגשתי ברחוב. את המגפיים אני שומר למקרה שהאייטיז יחזרו.
שלכם, עמיקם לוי (וטיפ-טיפה שוקי סטאר).
דנקר ל"דיאדורה". החיים מחקים את הטלנובלה
צילום: יניב אדרי
מומלצים
