ביקורת: Outrun 2006- מירוץ מחוף לחוף

סדרת Outrun היא אחת מסדרות המירוץ הותיקות בעולם, עם היסטוריה של

 כמעט 20 שנה. בארץ הכרנו אותה בעיקר במכונות הארקיידים שהיו נפוצות בשנות התשעים - לא היתה הרבה ברירה, בתור משחק המרוצים היחיד כמעט באזור.

משחקי Outrun יצאו גם לקונסולות הדור הקודם ולמחשב האישי, אך הסדרה נעלמה למשך כמה שנים עד אשר צצה מחדש ב- 2004. כעת היא חוזרת ומתקיפה ברוב החזיתות עם Outrun 2006, שיוצא ל-PSP, ל-PS2, ל-Xbox ולמחשב האישי. את הגירסה האחרונה מומלץ לא לרכוש.

מרוצים פשוטים שלא מקיימים את חוקי הפיזיקה

"פיזיקה" היא אחת המילים שיוצרי Outrun לא אוהבים לשמוע. זוג מילים נוספות הן "מודל" ו-"נזק", שני קונספטים שזרים להם לגמרי. לכל אורך המשחק, הרכב נשאר צמוד לכביש בכל הכוח, אפילו בפניות חדות מאוד. גם אחרי גבעה גבוהה - הרכב לעולם לא מזנק, או אפילו קופץ מעט על בולמי הזעזועים.

הפניות החדות גורמות לרכב, לכל היותר, לסטות חזק לאחד הצדדים, אך לא יותר מכך. כדי להתגבר על פניות אלו הוספה אפשרות ה"דריפט": לחיצה מהירה על הבלם ואז על הגז תוך כדי פניה לאחד הצדדים, כך שהרכב מחליק על פני הכביש. הרעיון מזכיר את Mario Kart DS, אלא שהוא עשוי פחות טוב: השליטה ב"דריפט" קשה ולא אינטואטיבית מספיק, בניגוד חד לכל שאר חלקי הנהיגה שמספקים רק מעט אתגר.

כאשר המכונית מתנגשת בצדי הדרך או במכונית אחרת קורה אחד משניים:

לרוב הרכב חוטף מכה שגורמת לאיבוד שליטה זמני. במידה וההתנגשות היתה חזקה במיוחד, הרכב יסחתרר באוויר וינחת על הגלגלים, צמוד לקרקע כהרגלו, כשהנהג אינו מוטרד כהוא זה מהמכה. בהתחשב בכך שכמעט כל הרכבים במשחק הם בעלי גג פתוח, זה פשוט נראה טיפשי.

ישנם שני מצבי משחק: מרוץ רגיל בעליל, והשלמת משימות קצרות תחת לחץ. אלו מפוזרים על פני מגוון מבלבל של תפריטים ושמות שונים, שאינם מוסברים כמו שצריך בחוברת ההוראות ומנסים כנראה לתת תחושה שיש יותר מצבי משחק.

בסופו של דבר, כל אפשרות בה תבחרו תבקש מכם להגיע לקו הגמר לפני שהזמן יגמר, כאשר באחת יהיו לכם יריבים ובשנייה תהיה לכם חברה. לא בטוח מי מהם מסוכן יותר.

חברה עם דרישות

המרוץ נגד יריבים שגרתי לחלוטין, עם ההבדל היחיד שיש גם לחץ זמן - שאינו משנה בכל מקרה, כי היריבים מלחיצים יותר. החברה, לעומת זאת, דרשנית הרבה יותר. מידי כמה שניות היא תתעקש שתעשו טריק כלשהו: תתנגשו במכוניות, תבצעו כמה שיותר דריפטים, תעקפו כמה שיותר משאיות, וכן הלאה.

ככל שתצליחו לעמוד טוב יותר בדרישות, כך תקבלו יותר לבבות, ובסיומו של קטע כביש קצר למדי תסתיים המשימה ותקבלו דירוג ההולם את מידת ההצלחה שלכם. בתוך שלוש או ארבע שניות תגיע כבר משימה חדשה, כשהחברה המעצבנת בעלת כושר הריכוז האפסי תדרוש שעשוע אחר.

אחרף וזהו מצב המשחלק המעניין ביותר. כאן נדרשים ריכוז ויכולת מרשימה להחליף במהירות מבטים שונים על הכביש. 

ברגע אחד צריך לנסוע רק על הפס הכחול, וברגע אחר צריך להתחמק מקרני החייזרים שבוקעות מהשמיים (כן, באמת) - כך שנשמרת רמת עניין מסוימת אך לא רבה, וחלק מהקטעים קשים באופן בלתי סביר.

למה להתחרות?

איו שום סיבה להאמץ במסלולים קשים ולקבל ציון. הציון הגבוה במירוץ, שפעם היווה מטרה, כבר אינו חשוב. אנחנו רוצים לפתוח חלקים נוספים מהמשחק, להשיג את הרכב הכי יוקרתי ולהנות מהמסלול הכי מיוחד, ובשבילו מספיק סתם לנסוע הרבה.

Outrun עמוס ברכבים ומסלולים חדשים יותר ממשחקים רבים מסוגו, אלא שכדי לפתוח אותם, רוכשים הרחבות באמעצות הקילומטרים שאוגרים. אין סיבה להתאמץ להצליח, ואפשר לסוע שוב ושבו באותו מסלול.

גרפיקה וסאונד מיושנים

בהמשך לרוח הנוסטלגית המיותרת האופפת אותו, גם הגרפיקה של Outrun 2006 מזכירה ימים נשכחים. כל הפיצ`פקס המטופשים של הארקיידים קופצים על המסך שלי, באותו עיצוב עתיק ופלטת צבעים בנאלית. מכוניות המרוצים יוצאות דופן בכך שהן נראות מצוין, מעוצבות היטב ומלאות ברק, אך כל רכב אחר, הכביש, הסביבה, ומגוון הדברים שמרחפים באוויר מדי פעם כדי למשוך את תשומת הלב, מעוררים פיהוק לכל היותר.

הסאונד לא פחות ממזעזע, עם אותם דיבובים צעקניים במונו ששמענו בשנות התשעים, כמו משפטי המחץ "!Let's Start" או "Race for the top position".

התחושה הכללית מזכירה כמעט בדיוק את מכונות הארקייד הישנות של Outrun -  יש סיבה שהארקיידים נעלמו כמעט לגמרי. אולי זה מקסים ונוסטלגי על גבי ה-PS2, אך על המחשב האישי זה מרגיש מיושן ומיותר.

ידיעות וכתבות משחקים נוספות מתפרסמות ב-vgames.co.il