שלב השאלה המהוהה

במלאת חודש וקצת ללחימה עולה השאלה המתבקשת, שאלת המחיר. כל השנים אנחנו מהלכים על החבל הדק (אולי אנחנו בכלל קרקס נודד שתקוע פה בבית השחי השעיר של המזרח התיכון) שבין הפגנת נחישות ויכולת הרתעה, לבין מספר הקורבנות שנסבל (יש דבר כזה?) להקריב על המזבח הזה.

לשאלה הזו מצטרף השיקול הנוסף, הידוע, של מה יגידו השכנים. שכנינו ממערב, הצרפתים למשל, אוהדי האיסלאם על כל מופעיו, כולל הביזאריים ביותר כמו מחבלים מתאבדים וטרוריסטים-חגורי-חגורות-נפץ-חובבי-מקומות-הומי-אדם. מה הם יגידו אם נפגע באזרחים? הרי נסראללה נוהג באלה שלנו בכפפות של ירי. צרפת כמובן היא רק דוגמה. מועדוני מעריצים שלנו פזורים על-פני כל הגלובוס. גם לנו יש כמה, תוצרת הבית.

וישנו עוד שיקול: המוסריות שלנו כלפי הצד השני, בניסיון להיות יותר צדיקים מהאפיפיור. כמה חיים שיקופחו אצלנו היא מצדיקה? יש דם אדום יותר? האם מוסר-עיתות-שלום ומוסר-ימי-מלחמה חד הם? האם המוסר הוא תְלוי אויב?

השיקול הזה מתערבל בשיקול דעת צבאי מקצועי שאינו תמיד שקול כהלכה. כמה הפצצות מן האוויר דרושות לפני כניסה קרקעית? מה מידת יעילותן כשברור לעין ולאוזן (שאוי לה שכך שומעת את הבומים וההתפצחויות) שלא חלה שום הפחתה ביכולת שיגור הטילים לעבר ערי ישראל המרוקנות? למה להכניס כוחות קרקע, שפגיעותם עולה עשרות מונים על זו של כוחות אוויריים, בבהילות לא מאורגנת? האם שכחנו מוכנות מהי? והאם דימינו לרגעים, יפה הורדמנו, שקריית-שמונה היא לוצרן?

האמת ניתנת להיאמר שהשאלה הזו עלתה כבר בימים הראשונים ללחימה, אך התחזקה עם כניסת חיילינו למדמנה הלבנונית, שטח כל-כך מוכר ואך-זר. אם לשאול מונחים מתורת היחסים ואם להשתמש בטרמינולוגיה של "גברים ממַדים ונשים מִנוֹח", תלוי את מי שואלים.

בשלב השאלה הזהה, התשובה תהיה שונה בקרב קהלים שונים. חשיבה נשית נובעת מהרחם. זו חשיבה שהחומרים שלה ספוגי רחמים. היא מסוגלת לנטרל חמוריות ילדותית ולהבין את חומרת המחיר מתוך זיכרון הנביטה של ילד בתוכה. בעוד היום גדול היא מצליחה לראות את המחר על כאביו האפשריים ועושה ככל יכולתה למנוע מחר כזה. למען הסר ספק יש הרבה גברים שחושבים כך. ולא, זה לא הופך אותם לפחות גבריים. להיפך.

בחלב שהאישה מזרימה לפיו של תינוקהּ גלומה הכרה ברורה בחבליוּת של הלחימה ועל כן היא בוחלת באלימות לצורותיה. תשובתה של אישה (ושל גבר רַחום = בעל רחם) היא רחמיה של אם. כל חיים שניתן לחסוך, לשמור, לנצור, להציל, יש לחסוך, לשמור, לנצור, להציל, לייקר, לאפשר.

לחשיבה גברית כללים משלה. יש לגרוב גרבי צמר צבאיות, להזעיק תגבורת, להכניס להם, לגבור עליהם, לכבוש את האימ-אימא שלהם, ואין ברירה, זה יצריך הספגת רגבי אדמה בקיתונות של דם. למען הסר ספק, יש גם נשים שחושבות שמה שלא הולך בכוח, ילך בעוד יותר. האם זה מקרי שהביטוי "לזרוע הרס" נולד מתוך שם עצם ונוזל גברי? חומר למחשבה.

תשובתו של גבר (ושל גְברות שכוחן וגבורתן מלא עולם) היא הגברת הלחימה. חיים שאפשר לקפח בצד השני, זו מלחמה חבר'ה, גם אצלנו יבכו, יש לקפח. 

ברור הרי שלא נכנסנו ללחימה מתוך תאוות מקלעים בלתי מוסברת. ברור לכולנו שצריך לנקות, לעקור ולהשמיד את האיומים כשהם קטנים ולא מתנשאים מעלינו כארזי לבנון. ברור כשמש שאם נכון לעכשיו טילים משייטים מעל חיפה בקלות בלתי נסבלת כזו, המשלוחים הבאים בהתלקחויות הבאות יגיעו הרבה יותר רחוק. ולכן ברור מעל לכל ספק שחייבים לפתור את הבעיה הבוערת הזו עכשיו.

אבל, למען השם ולמען החיים ולמען הרַחמים ולמען הרְחמים (גם של האבות והאחים והסבים והבנים), חישבו על המחיר ועל המחר של משפחות המתים, שאולי ניתן להשאיר בחיים.

• דורית ברזילי, כותבת. לטור הקודם של דורית לחצו כאן