ביצועי קבוצה עולים על ביצועי היחיד

"טובים השניים מן האחד" כבר אמר קהלת; ומה בדבר שלושה וארבעה? האם יכולתה של קבוצת אנשים לפתור בעיות לוגיות טובה יותר מביצועי כל יחיד בה? האם קיים קשר שיטתי בין גודל קבוצה לבין ביצועיה או יכולתה לפתור בעיות? ואם כן, מהו קשר זה: האם ביצועי הקבוצה משתפרים ביחס ישיר למספר חבריה? לחלופין, האם יכולת פתרון הבעיות משתפרת רק עד גבול מסוים, ואז נשארת על כנה? או שמא מעבר לגודל מסוים של קבוצה, הביצועים דווקא יורדים? לסוגיות אלה נדרשו פטריק לפלין (Laughlin), ארין האטץ' (Hatch), ג'ונתן סילבר (Silver) ולי בו (Boh), במאמרם המתפרסם בכתב-העת Journal of Personality and Social Psychology.

עד כה, מחקרים בתחום השוו את ביצועיהם של מספר זהה של קבוצות ושל יחידים (למשל, ביצועיהן של 20 קבוצות של ארבעה אנשים הושוו לביצועיהם של 20 יחידים). ואולם, לפי שיטה זו ייתכן שהישגי הקבוצה נובעים מתרומתו של המשתתף הטוב ביותר שבה, וכך למעשה מושווים ביצועיהם של יחידים ממוצעים לביצועיהם של היחידים הטובים ביותר בכל קבוצה. השוואה זו אינה מלמדת, כמובן, על יכולת הקבוצה. על מנת לפתור בעיה זו, ניתן לדרג את היחידים לקבוצות של 20 היחידים בעלי הביצועים הטובים ביותר, 20 הבאים אחריהם וכן הלאה. כעת הישגי 20 הקבוצות מושווים להישגי כל אחת מקבוצות היחידים.

במחקר השתתפו 760 אנשים, אשר התבקשו לפתור בעיות לוגיות מהסוג שלהלן: עשר האותיות הראשונות של האל"ף-בי"ת (J-A) קיבלו כל אחת ערך מספרי אקראי בין 1 לבין 10. מטרת משתתפי המחקר היתה לפצח את הערך המספרי של האותיות במספר ניסיונות קטן ככל האפשר.

בכל ניסיון, יכלו המשתתפים להציג לחוקרים שאלה בצורת משוואה של אותיות (למשל, ?=D+A) והחוקרים השיבו להם גם כן בצורת אותיות (למשל, B=D+A). לאחר מכן יכלו המשתתפים לשאול שאלה אחת על מיפוי המספרים והאותיות (למשל, 3=A) וקיבלו את התשובה "נכון" או "לא נכון". בעקבות זאת הם ניסו לזהות את קידוד כל האותיות. אם לא הצליחו בכך, סבב הניסיונות חזר על עצמו, עד למקסימום של עשרה ניסיונות. בעיות מסוג זה ניתן לפתור באסטרטגיה פשוטה אך ארוכה, או באסטרטגיה קצרה אך מורכבת, הדורשת מחשבה מעמיקה יותר. השאלה המחקרית המעניינת היא: האם קבוצות או יחידים יזדקקו לפחות ניסיונות לפתרון הבעיות?

במהלך הניסוי שובצו 80 משתתפים ב-40 קבוצות של שני משתתפים; 120 שובצו ב-40 קבוצות של שלושה משתתפים; 160 שובצו ב-40 קבוצות של ארבעה משתתפים; 200 שובצו ב-40 קבוצות של חמישה משתתפים. 200 משתתפים נוספים פעלו ביחידות, ופתרו את הבעיות הלוגיות בכוחות עצמם.

מניתוח התוצאות עולה כי קבוצות של שלושה, ארבעה וחמישה משתתפים הציגו שאלות מורכבות יותר לחוקרים, ופתרו את הבעיות במספר ניסיונות קטן יותר מאשר מספר זהה של יחידים שביצועיהם היו הטובים ביותר. יתרונה של הקבוצה נבע מכך שאנשים יכלו לעבוד בצוותא, ללמוד זה מזה ולתקן טעויות. מעניין לציין, כי השוואה בין ביצועיהם של יחידים ושל קבוצות של שני אנשים לא העלתה כל הבדל. ככל הנראה, גודל זה של קבוצה הוא קטן מכדי ליהנות מהדינמיקה הנוצרת כאשר קבוצה פותרת בצוותא בעיות ונתמכת בכישורי חבריה.

לממצאי הניסוי השלכות יישומיות על ביצועיהם של צוותים בעולם העבודה, של קבוצות מדעיות ושל קבוצות תלמידים בבתי-ספר.

ד"ר מרים דישון- ברקוביץ היא פסיכולוגית ויועצת ארגונית ושיווקית.