שתף קטע נבחר

איש עם גבנון כפול

הקאמרי מציין 80 שנה להולדתו של ניסים אלוני בערב בו יועלו תמונות מהמחזה הגנוז "האם יש מקקים בישראל?". קטעים נבחרים מוצגים כאן לראשונה

ביום שישי הבא, 25 באוגוסט, יציין תיאטרון הקאמרי 80 שנה להולדתו של המחזאי והבמאי ניסים אלוני בערב בו יוצגו לראשונה קטעים מתוך מחזה גנוז שכתיבתו הופסקה באמצעה. המחזה, "האם יש מקקים בישראל?", אמור היה להציג על במת תיאטרון הבימה בשנת 1986, אך לאחר שמונה חודשים של חזרות עם להקת שחקנים מפוארת שכללה בין היתר את יוסי בנאי, ג'יטה מונטה, יוסי פולק, דב'לה גליקמן, ששון גבאי, שמוליק סגל, עזרא דגן ואחרים, החליט התיאטרון להקפיא את ההפקה. אלוני, שידוע כמי שמחזותיו נכתבו תוך כדי חזרות, הספיק לסיים שתי מערכות שגם להן נמצאו לאורך השנים עשרות גרסאות שונות. בערב שייערך בקאמרי יוכל הקהל להיחשף לראשונה ליצירה, שזכתה לכותרת המשנה: "פסיון יהודי קומי" או, כפי שמגדיר אותו היועץ האמנותי של הערב, דורי פרנס, "תחנות הייסורים של היהודי המודרני".

 

לדברי פרנס, מדובר במחזה לא פתור שעבר המון גלגולים והחל את דרכו בשנות השישים כאוסף של סיפורים קצרים על איש עם גבנון כפול – האחד יהודי והשני ישראלי. בשנות השבעים כתב אלוני גרסה חדשה המבוססת על אוסף הסיפורים שנכתבה כמחזה רדיו שכתיבתו לא הושלמה. בשנות השמונים עברו החומרים הללו גלגול נוסף הפעם כמחזה שגם הוא בסופו לא זכה למימוש כהצגה. "יש במחזה הזה המון פנינים אבל אין חוט מחבר ולכן ברמה מסוימת הערב הזה שמציג קטעים ממנו הוא סוג של פתרון", אומר פרנס, "למרות הבעיות של מבנה לא ברור וסיפור שמתפזר הוא מתעסק בנושאים מאוד מאוד גדולים כמו הדבר האבסולוטי שאין אותו מאז מלחמת העולם השנייה, שקטלה את הטוב והרע. זה המחזה שבו ניסים אלוני מתעסק באופן הכי עמוק ונוקב מבחינתו בנושא היהודים והישראלים ומה זה אומר כל זה".

 

הבמאי והדרמטורג אודי בן משה, שערך את ערב המחווה לאלוני, מוסיף: "המחזה הוא על קבוצת תיאטרון נודדת של יהודים והוא מתרחש באירופה של אחרי השואה. יש בו הכל – נאצים, יהודים, ניצולי שואה, טרוריסטים, דמויות מן המקרא, ערבים ומנהל קרקס. זה מחזה לא גמור אבל יש בו סצנות תיאטרליות מופלאות שמציגות דימוי למדינה ולחברה. בכל הטקסטים שבחרנו ניסים אלוני מדבר את עצמו. הוא מדבר על זוגיות והפחד ממנה, על כתיבה, על תיאטרון ועל יחסים של שחקנים ובמאים, הוא מדבר על יצירה ועל אמנות, על ישראליות ועל יהדות. אני חושב שהטקסטים האלה מראים צדדים שונים של האישיות שלו וגם את האמן שהיה".

 

בן משה, חובב גדול של אלוני ומי שביים בעבר גם את "נפוליאון חי או מת" של המחזאי, רואה בנפנוף האבק מהטקסטים האבודים של אלוני מסע צלב פרטי. "כל המחזות של ניסים אלוני הם הזמנה לבמאים לעבד וללוש את החומר. הם דורשים עיבוד וטרנספורמציה כי הם בעצם הצעה. הערב הזה הוא לא רק מחווה לניסים אלוני. השורש שלו נובע מרעב לקונטרה לכל מה שנעשה בתיאטרון. זה ערב שמריח תיאטרון ולא בידור, ערב בעל משקל ונפח ואני מקווה מאוד שמנהלי תיאטראות ייקחו את הסיכון, ירימו את הכפפה ויעשו ניסים אלוני כי הוא פלא שצריך לגלות שוב ושוב. באיזה שהוא מקום זה מסע הצלב שלי למענו". במהלך השנה ייצא לאור בהוצאת "ידיעות אחרונות" קובץ שיאגד בתוכו את אסופת הסיפורים על האיש עם הגבנון הכפול, תסכית הרדיו וגרסאותיו השונות של המחזה "האם יש מקקים בישראל?". את האסופה יערוך דורי פרנס.  

 

קטעים מתוך "האם יש מקקים בישראל?" מאת ניסים אלוני, 1986: תמונה 6: מלאך שחור

 

שני טרוריסטים גרמנים לפני שהם מבצעים פיגוע המוני בזמן הופעה של להקת היהודים בגרמניה.

 

(מאחורי הטול: דגם של האיצטדיון והבמה שלו. דגלים קטנים, בהם דגלי ישראל, והרבה בלונים צבעוניים קטנים. השמיים שחורים, עם כתמי אדום ועשן. רעש קהל מרחוק. נכנסים ורנר וקרל-היינץ בסרבליהם השחורים, נושאים תיקים. הם נעצרים בצד הבמה ומניחים את תיקיהם. קרל-היינץ פורש על הבמה בד אדום. שניהם נעצרים בצד הבמה, פותחים את תיקיהם ומתחילים להרכיב את רובי הצלפים)

 

ורנר (רך, חיוך נדיר על שפתיו): האיצטדיון מתמלא…

קרל: אומרים בעיר שלא יהיה מלא…

ורנר (כאחוז מין טראנס, הזייה): מספיק מלא בשבילנו…

קרל: אצל באיירן מינכן היה מלא…

ורנר (הוזה): כדורגל זה לנצח.

(מרחוק נשמעת המוסיקה של ה"הצגה". הם מזדקפים, הרובים בידיהם)

ורנר: תראה אותם: הקהל…

קרל: מחכים להצגה…

ורנר: טצ טצ. הם מחכים לנו…

קרל: לנו?…

ורנר (כאילו דיבר אל הקהל): לא לדאוג: אנחנו נבוא…

קרל (צחוק): תהיה חגיגה…

ורנר (מחייך, אולי בפעם הראשונה): אתה יודע, קרל-היינץ? אם לא נבוא, הקהל אפילו יתאכזב – קצת…

קרל: אבל אנחנו נבוא!…

ורנר: אנחנו מוכרחים לבוא… זאת ההצגה שלנו…

קרל (פתאום): טא טא טא טארא טאטא טאררררררה! (מנופף ברובה) אנחנו שני ליצנים, ורנר!... גם הרובה הזה ליצן!... הוא יורה פרסומת!... הוא מקדם מכירות...

ורנר: והם אפילו לא מפחדים. הקהל. אנחנו כבר חלק ממנו, במוח… הלוא אנחנו איתו בכל מקום… במטוס, באיצטדיון, בבית-הכנסת, בקולנוע… אנחנו כמו – (הוא מחפש דימוי)

קרל: ה"בקרוב"!

ורנר: כמו מלאך שחור גדול…

קרל (מנסה להיכנס לתמונה): שוחט…

ורנר: מלאך שחור גדול שיורד על העיר בלי היגיון ובלי סיבה... עם רובה צלפים ופצצה וטיל כתף. פעם בשוק, פעם בחנויות היוקרה, פעם בתחנת הרכבת... מלאך שחור שממלא את העיר יללות של סירנות משטרה ואמבולאנסים...

קרל: וצעקות... ודם... ובשר קרוע...

ורנר (רובה הצלפים מוכן בידו): אני עכשיו צריך להיות - נקי… טהור… בכל נפשי… בכל מאודי… מוכן ומזומן… המלאך השחור יורד על העיר… על הקהל… וכאשר נעזוב אותכם, כאשר העיר תתמלא יללות של סירנות, כאשר תתחילו למשש את עצמכם לראות אם אתם לא מתים ותתחילו לספור את ההרוגים –

קרל: הרוגים? אנחנו לא יורים בגיבן?

ורנר: ההוראות שונו. אנחנו לא יורים בגיבן. ולא בלהקה.

קרל: אז במי כן?

ורנר (שתיקה ארוכה): בקהל.

קרל (נובח ככלב): אווווווווווו!

ורנר: כמו מלאך שחור… כמו שני מלאכים שחורים…

קרל: (מחקה את ורנר, כמעט בקדושה): הם ימחאו לנו כפיים…

ורנר: הם יצעקו לנו בראוו…

קרל: השרידים ישלחו פרחים למלאך השחור…

ורנר: הפצועים יכתבו לנו מכתבי אהבה…

קרל: הם יזכרו אותנו כל ימי חייהם…

ורנר (פתאום, צועק, חנוק): הם מחכים לנו! הם רוצים אותנו! אנחנו לא נאכזב אותם! וירצו אותנו! עוד! עוד! יתמלאו געגועים אלינו! ישאלו מתי נופיע! ויום אחד תראו אותנו יום-יום, שלוש פעמים ביום – כמו בקולנוע!

קרל: בקרוב…

ורנר (שקט): ועכשיו נלך להרוג אותם. (הוא יוצא)

קרל: קדוש!… (יוצא)

 

מתוך תמונה 7: ההצגה.

 

הופעת להקת השחקנים באיצטדיון ענק במינכן.

 

(מוסיקה יהודית. הבמה מוארת. נכנסים ישו, מארתה ומאריה, לבושים בלבן. ישו נושא צלב)

מי זה?

איש קריות: זה ה ו א! זה ה ו א!

(פניו של ישו כפני מת. מארתה ומאריה מנקות בצמר גפן כתמי דם מפניו וגופו)

ישו: אאאא!

מארתה: מה אתה צווח? זה לא חדש בשבילך!

ישו: בעדינות!

מאריה: הכי טוב ספריי…

איש קריות: מה קורה פה, גבירותי?

מארתה: מה קורה כאן, הוא שואל!… מאורע היסטורי!… הוא חוזר בתשובה… מתגייר… אפילו החליט לעשות ברית מילה חוזרת…

מאריה: הוא מחזיר את הצלב… יש כאן בשבילו טלית?

ישו (נאקה כבושה): אאאאא!

מאריה: הוא נורא צריך פסיכולוג… מלא רגשות אשמה…

מארתה: ועוד עניין האבא!…

מאריה: והאמא!…

ישו: אאאאא!

איש קריות: רגע, רגע! מה מה מה מה מה קורה כאן?

ביאטו: לא מבין כלום!…

מארתה: מה יש כאן להבין מה? קפריזות של משיח… חושב שהכל היה טעות…

מאריה: נכון שזה לקח לו אלפיים שנה…

מארתה: כל הדרך הוא נישק מזוזות!

ישו (משליך את הצלב וזועק): אני יהודי! טעיתי! טועים, לא? הצליבה שלי היתה פסיק לעומת הצליבה של היהודים! הסבל שלי מצחיק לעומת הסבל של בני עמי! אני אקפיד על כל המצוות!

(שר): אני אשוב לירושליים!

אני אושיע את עמי!

יש לי פרוייקטים חדשים

ליהודים! ליהודים!

איש קריות: מאוחר!

ישו: יש לי בשורה חדשה!

איש קריות: יש מושיע חדש ליהודים! משהו כמוך ובכלל לא כמוך! גיבן

ישראלי!

מארתה ומאריה: גיבן ישראלי?

ביאטו: גיבן, גיבן, גיבן ישראלי!

(מוסיקה)

כולם: הנה האיש, הנה האיש

הנה האיש עם הגבנון הכפול

אין לו מרפא

איך הוא סובל

אך הוא האיש

הנה בא האיש עם הגבנון הכפול

והוא סובל רק בשבילכם

והוא חולה רק בגללכם

הכאבים שלו זה רק מכם

הוא סובל כמו עם שלם

(האור מתחלף. לוט עולה מתוך הקבר. עטוף גלימה כחול-לבן. הוא מחזיק מיקרופון בצורת מגן דויד.)

לוט: הלו, מינכן. אני – לוט, לוט, לוט! איש מארץ ישראל!

(מחיאות כפיים סוערות)

מכירים? ארץ ישראל?… ארץ חדשה למחזה תוגה עתיק… מחזה תוגה של יהודים עתיקים-חדשים… יהודים לא יהודים… (צוחק) ישראלים!…

ישו: מי זה האיש הזה?

ביאטו: לוט! לוט! לוט!

איש קריות: יהודי מארץ ישראל!

ישו: גם אני יהודי מארץ ישראל!

כולם (לישו): שששששש!

ישו: תיכננתי גאולה לישראל…

לוט (צועק): ישו! (שקט, כמעט מאיים) אתה פאסה, יהושע… השליכו אותו

לקבר!

(מארתה, מאריה, ביאטו ויודה מוליכים את ישו ל"קבר". לוט, מלמעלה):

הגבנונים שלי שרים שירה צרודה… לא גאולה, לא ישועה… הם מפזמים פזמון אחר… כמו סלעים… הם שורקים כמו רוח מידבר… הם לא יפים, לא חסודים… לא מתוקים… אתם רוצים לדעת איך הם צמחו, הגבנונים שלי?

קהל: כן!

לוט (מביט בהם שעה ארוכה, מחייך): אחד מפה… אחד מארצי… לא

תאומים... קודם אלף, אחר כך בית, ויחד – גבנון כפול! (הוא מסיר את הגלימה. עכשיו נראים גבנוניו של לוט, מוארים בנורות קטנות, צבעוניות. לבושו מבריק, נוצץ, כלבוש בדרן)

כולם: הנה האיש

הנה האיש

הנה האיש עם הגבנון הכפול!

לוט (לקהל): יפים?…

כולם: והוא סובל בשביל עמו

והוא חולה בגלל עמו

והוא נורא חזק בשביל עמו

והם עליו כמו הילה

לוט: היתה לי ארוסה… זכה, טהורה… מזמן, מזמן… לפני הגבנונים… עם ארוסתי דילגתי על הרי ארצי… וכשהיא לא היתה יחפה, בחדרי-חדרים, היא נעלה – לכבודי! לכבודי! – נעלי זכוכית… (מצחקק) עכשיו היא זונה…

כולם: והוא סובל בשביל עמו

והוא חולה בגלל עמו

והוא נורא חזק בשביל עמו

ועל גבו יש גם זונה!

לוט: אבל היא הצילה את חיי! במלחמה!

(על המסך האחורי: אדום, התפוצצויות, יריות, נהם מטוסים. מוסיקה דרמטית)

כשפרצה מלחמה בארצי, בנעורי, כדור נחושת אחד מבריק ניתז אל תוך גבי, והשליכו אותי אל ערימת המתים… כולם אמרו, הוא מת, הוא מת, העלם מת, יש לו זבובים על הפנים שלו, הניחו לו למת… אבל ארוסתי הזכה, כלתי, לא הירפתה מן המת, היא תלשה אותי מתוך המתים, מתוך המוות, ואז התחיל לצמוח – (צועק) גבנון פרימו! הללויה!

כולם: והוא סובל בשביל עמו

והוא חולה בשביל עמו

והוא נורא חזק בשביל עמו

והוא גם שר הללויה!

לוט (מזדקף, צוחק): ואז, ואז, כמו באגדות הכי מטופשות, מפה, מפה, מאצלכם, ג'רמני – בא לי – דוד. (מוסיקה. הוא מצחקק) דוד כזה רחוק… מצד כמעט בלתי ידוע…

ביאטו: שרוף?

לוט: חרוך, חרוך, כן, קצת…

יודה: אבל חי?

לוט: חי! חי! וצוחק, צוחק, צוחק! עין אחת תמיד עצומה! נואש וצוחק! עקום! יהודי… עם גבנון…

ביאטו: גבנון?…

יודה: יותר גבוה משלך?…

מארתה: יותר יפה משלך?…

מאריה: יותר עצוב משלך?…

לוט: גבנון שלא מביא מזל… (המוסיקה נפסקת. לוט מחייך חיוך מוזר) ובצוואה שלו – דודי – המצחיק – הוריש לי את הגבנון שלו… (הוא מתקרב אל הקהל) וזה צמח… לאט… בהתחלה לא הרגשתי… שלי כאב, אבל גם שלו התחיל, כן… לכאוב… גבנון אחד צרח בלילה… גבנון מספר שניים עם שחר… ולאט, לאט, הם התערבבו! כבר לא ידעתי מי למשל צורח ומי סתם צועק… מי למשל בוכה לו בלי בושה ומי סתם מתייפח לו!… שני גבנונים… (מוסיקה) וזה מצחיק, נורא, נורא מצחיק שכאן כל כך צח, כל כך נקי, כל כך טהור, כל כך מהר – כאילו לא קרה כלום… שששש… שום דבר… וזה נורא, נורא מצחיק שאתם אומרים לי לא לצרוח… ונותנים לי עיצות איזה משחות למרוח על הגבנונים… איזה אמבטיות בוץ… (המוסיקה נפסקת. מצחקק)

והגבנונים שלי חטטנים… מפשפשים… יש להם עיניים מלאות סקרנות… נורא צמאים לדעת למה… (לקהל, צוחק) למה למשל אתם כאן במינכן עכשיו לא עונדים טלאי חום – חום! חום! – נגיד בערך עד שנת אלפיים תשע מאות שלושים ושלוש… אלף שנות טלאי חום… למה למשל אתם כאן לא לועסים – נגיד פעם בשנה – בדולח?… אני לא אומר שאתם צריכים להביא לי כל בוקר למיטה ברווז צלוי – אבל למה לא?… ולמה למשל לא לנקות לי את הרגליים?… ואני אומר לכם -

(אקורד)

יש מלחמה בין הצלב והמגן-דויד…

(אקורד) ואת כל חטאי עמי – עלי! עלי! עלי!

(יריה) עלי! עלי! עלי!

(יריה. צעקה. צעקות.)

מארתה: יורים! (יריה)

מאריה: יורים עלינו, לוט!

לוט: עלי! עלי!

(היריות נמשכות, צפירות אמבולאנסים ומכוניות משטרה. חושך)

 

מתוך תמונה 9

 

לוט, כוכב ההצגה, רוצה לפרוש. האמרגן, אוסקר מק-מנדל, מציג בפניו

את הכוכב החדש: ראשיד איבן-קייסון, לשעבר לייבו ספיוואק, שחקן יהודי סוג ג'

בתפקיד פלשתינאי לוהט סוג א'.

לוט (פניו אל מול פני אוסקר): היה לי - משהו – בוער – בלב – בלב – בוער – אתה עשית מזה פלורצנט. רציתי להיות שליח, אבל אתה עשית ממני בדרן!

אוסקר: העולם זה בידור!

לוט: אני חוזר הביתה.

אוסקר: בטח הביתה! לליגה גימל!

לוט: בארצי מקימים ירושליים חדשה!

אוסקר (מחזן)

לוט: בארצי עושים את בושם החיים מניצת התפוזים בקייץ!

אוסקר (מחזן)

לוט (שר): שאו ציונה נס ודגל!

אוסקר (מחזן)

לוט (מגביר את זמרתו): שאנו שאנו למדבר שאנו!

(נכנסים לייבו ספיוואק, מוד, מארתה ומאריה. לייבו לבוש עכשיו בעירוב בגדים מדבריים ומדים של פלשתינאי לוהט. לראשו כובע מצחייה בנוסח עראפאת. מארתה ומאריה מעניקות טיפול אחרון לבגד)

לייבו (מציג את עצמו): ראשיד איבן קייסון.

לוט (לאוסקר): יש לך כבר גיבן חדש.

אוסקר (זורח): פלשתינאי.

לוט: מברוקלין.

לייבו: ישר מירושליים הקדושה!

ישו: ירושליים, ירושליים ההורגת את הנביאים שלה – יהההה!

לייבו (הירואי): בדם ואש פלשתין תקום!

מוד (מביטה בו): אלוף!…

אוסקר: אמיתי!

יודה (לאוסקר): שפם.

אוסקר: לא לדחוף אף, איש קריות!

לייבו: שפם זה טוב.

אוסקר (צועק): שפם! מארתה! מאריה! שפם לאיבן קייסון!

מארתה: זה פאסה, שפם…

אוסקר: שפם, מייד! ואני כאן אומר מה פאסה ומה לא!

מאריה: אז חסר לו חרב עקומה.

לייבו (פתאום, פרא): קלצ'ניקוב אוטומטי!

אוסקר (צועק): קלצ'ניקוב אוטומטי!

מארתה (בצאתה): הבנתי. שפם אקסטרא לארג'.

מאריה (בצאתה): קלצ'ניקוב לוהט.

(יוצאות)

לייבו: גיבן ישראלי, תכיר את אשתי – מוד.

אוסקר: קוזינה ראשונה של מלכת אנגליה, תרשום, לוט. לוחמת חירות! מפני שההצגה עכשיו היא שדה הקרב האמיתי! מלחמה לחיים ולמוות! שנאה לוהטת! אין פשרות! ערבים מרטשים ישראלים, ישראלים לועסים ערבים, עד הסוף! ובדיחות! אני רוצה בדיחות, בויז! סבל, יסורים ובדיחות והשמיים זה הלימיט! אני הולך לקנות מפציץ שמטיל פצצות מצרר של בדיחות! תרשום את זה, איש קריות! אף אחד לא יישאר חי מרוב צחוק!

יודה: מפציץ. רשום.

אוסקר (קרוב מאד ללוט): אז מה? אתה הולך עכשיו הביתה, לוט? (לוט הולך לעבר לייבו) אתה משאיר את זירת הקרב ללוחם הערבי האגדי מירושליים?

לוט (לליבו): הלו.

לייבו (מרים יד): א סאלאם עליכום!

לוט (לאט, בשקט, מתחיל מלייבו ועובר אל שאר השחקנים): לאט, לאט, כמו מחלה, ההצגה גונבת את ההצגה מהחיים.

יודה: ההצגה זה החיים.

אוסקר (צועק, כאילו הוא המציא את המשפט): ההצגה זה החיים!

לוט: טצ טצ טצ… מרוב הצגה אין חיים… לובשים את הסבל כמו בגד אחרי כביסה… אפילו הנכים רוקדים בהצגה… גם הפסחים… התותבות מאופרות… (למוד) את יפה.

לייבו: אתה שלא תיטפל לאשתי, גיבן ישראלי!

לוט: חזור לברוקלין. תאכל נקניקיות.

לייבו (צועק): ג'יהד!

(הוא נראה כעומד להתנפל על לוט כאשר נכנסות מארתה ומאריה. מארתה עם שפם, מאריה עם קלצ'ניקוב)

מארתה (מנופפת בשפם): זה לא יותר מדי גדול?

אוסקר: אין יותר מדי גדול בהצגה שלי! להדביק!

מאריה (מוסרת ללייבו את הקלצ'ניקוב): תיזהר. זה הורג.

(מארתה ומאריה מדביקות ללייבו את שפמו)

לייבו: מר לוט, גיבן ישראלי.

לוט: אני כאן כל הזמן.

אוסקר (לוחש): קדימה!…

לייבו: הגבנון היהודי שלך לא נדבק עליך.

(השאר צוחקים)

אוסקר: תורך, לוט!

לוט: השפם שלך נדבק טוב.

(השאר צוחקים)

לייבו (למארתה ומאריה): בעדינות! (ללוט) הגבנון הישראלי שלך מסריח מאציטון.

(השאר צוחקים)

אוסקר: נפלא!…

לוט: אתה תגלה מהר מאד שהגבנונים האלה נושמים, פועמים, יותר מכל הצגה –

מוד (וקשה לדעת אם היא אירונית או לא): הוא סובל!…

לייבו: הוא מרמה! הוא מציג! הוא עושה כאן את הכסף הגדול – הוא הסטאר, והוא משחק טוב את הסבל –

אוסקר: קדימה!

לוט: אדון איבן חאסנין –

לייבו (צועק): קייסון!

לוט: קייסונוביץ'!

לייבו: אני אשחט את הגיבן הזה!

אוסקר (מרקד משמחה וצועק): המגן-דויד! המגן-דויד!

(מגן-דויד ענק, עטור נורות צבעוניות קטנות, יורד מלמעלה. כולם מרקדים סביבו בעקבות אוסקר ומוחאים כפיים)

ישו: הצלב שלי! המגן-דויד שלי! הוא שלי, אוסקר! אתה הבטחת! ישו צלוב על מגן דויד!

ביאטו (מחייך, עגום): חשבתי שיצלבו אותי עליו…

אוסקר: אבל היהודים צולבים עכשיו את ראשיד איבן קייסון!

ישו: אבל אף אחד לא יבין את זה! א ו ת י יבינו! היהודים צולבים סוף סוף את ישו על מגן דויד וברקע ילדים נוצרים מלובשים בתור מצות שרים אווה מאריה שמח ומתיזים דם, דם, ים של דם! איזה מיספר!

מארתה (לאוסקר): ולמה, פעם, פעם, לא תתנו לאשה לעלות על הצלב? אני לא סובלת? אני לא יהודיה? אני לא שחקנית טובה? ויש לי דודה בירושליים!

אוסקר (מלכותי, גדול): ראשיד, על הצלב!

(לייבו מטפס על המגן דויד ונצלב)

ישו: זה מגוחך! אני ישו והם צולבים אותו!

יודה: זמני, זמני.

(לייבו "צלוב" על המגן-דויד. כולם מוחאים כפיים, מלבד לוט)

מוד: אלוף אמיתי…

לייבו (מעל הצלב, כשידו מניפה את הקלצ'ניקוב): האזיני אלי, ישראל!… את, שגזלת מן היהודי את הגלות שלו, את שנתת לפלשתיני גלות אחרת, גורלך נגזר… הקלצ'ניקוב הזה יטיח בך בלבול ושגעון… טשטוש, מבוכה, רוח עיוועים… מה יש לך לומר, גיבן ישראלי?

לוט (שקט וזועם, כאילו הוא נושא חזון מוזר): בארץ ישראל יש פעימות לב… הכל רק מתחיל בארץ ישראל… הכלה מחכה לחתן… והחתונה הגדולה תבוא, תבוא, כי עמי נחוש בדעתו, נחוש, לחיות בארץ ישראל, נחוש!

אוסקר: וההצגה תיסע לארץ ישראל!

לוט: לא איתי.

 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
באדיבות ארכיון הקאמרי
אלוני. מחזה לא פתור
באדיבות ארכיון הקאמרי
לאתר ההטבות
מומלצים