"Solino" - אחי, אתה לא הכי
איי, איי, איי איזה סרט.
בצהריי היום חשקה נפשי באולם חשוך עם עוד 3-4 אנשים מול המקרן. אט אט יד ימני נחה על העכבר והחלה לגשש מה יוצא לאקרנים היום. כאילו העכבר היה המראה משלגיה ואליו הבעתי את בקשתי: "שיהיה צעיר, שיהיה רענן, שיהיה מרגש, שיהיה מיוחד, שיהיה רומנטי, שיאהב קולנוע. והכי חשוב, שיהיה איטלקי כי בזמן האחרון אני לא מפסיקה לחפש דילים לרומא". ומה קיבלתי? לא, לא בחור איטלקי, יותר טוב מזה- "Solino". אז ארגנתי לי סידורי הברזה הולמים בעבודה ויצאתי אל הדרך. ידעתי שהסרט יהיה טוב כי באוטובוס קיבל את פניי שיר אהוב איטלקי.
רצתי במעלה המדרגות עד לקולנוע "לב" וכשהגעתי ב- 14.31 לקופות, התברר לי שזה בכלל למטה בקולנוע "דיזנגוף". קיטרתי קצת על הזכרון שלי עד שהגעתי לקופות. "כבר התחיל סלינו"? שאלתי, "לא, עוד כמה דקות'. למזלי לא איחרתי ואף יתרה מכך, הרווחתי גם את הטריילר המרגש והיפייפיה של "אי שם באפריקה", שלרגע אף גרם לי להצטער שלא הלכתי אליו, אבל סימנתי וי.
Solino הוא סיפור על שני אחים: ג'יג'י (בארנבי מטסשוראט- ג'וני דפ הבא רק בגרמנית) וג'אן קרלו (מוריץ בלייבטראו הלא הוא מני מ"ראן לולה ראן" שכל הסרט שברתי את הראש מאיפה הוא מוכר לי) הגדול יותר.
ג'יג'י, מאז היותו קטון, התאהב בעדשת המצלמה, במקרן, בסרטי הקולנוע המוקרנים בשכונה תחת כיפת השמיים זרועת הכוכבים, בהם נהג לצפות עם אהובתו- הילדה האיטלקייה היפייפיה מדי לילה.
גם כשהוריו עקרו את מולדתם סולינו שבאיטליה עבור עתיד טוב יותר בגרמניה, פיתח ג'יג'י את האהבה והרבה לצלם ולהשתעשע עם אותה אהבה.
המשפחה פותחת פיצרייה שדי מצליחה. באחד הימים מגיעים למקום צוות שלם לסרט שנעשה במקום ועליו מנצח במאי מוצלח מאוד. ג'יג'י מתיידד איתו, חוקר, שואל, ומגלה שאף הוא יכול לעזור לו בשיטה קלה כדי לצלם ב(שכחתי לרגע איך קוראים לשוט שמצלמים תוך כדי תנועה/נסיעה) ומכאן ברור לג'יג'י, שקולנוע, זה מה שהוא רוצה לעשות כשיהיה גדול.
ג'אן קרלו הכבשה השחורה מאוד מקנא באחיו המוכשר. גם בשלב מאוחר יותר כאשר השניים מתבגרים ועוברים לגור עם שותפה בדירה משלהם עם ילדה קטנה שהפכה לאישה והפכה למושא אהבת השניים, הדבר הופך ונהיה מכוער יותר. אך לא כאן מסתיים הכיעור בקנאת האח ג'אן קרלו- ממש אותלו באיטלקית/גרמנית.
ג'יג'י מקבל מצלמה מבעל חנות הצילום שכ"כ אוהב אותו ואף תרם רבות לפיתוח אהבת הפילם אצל ג'יג'י (נדמה לי קוראים למצלמה משהו עם 80- פרחו לי המושגים היום מהראש) שאורכה בין שוט לשוט הוא 30 שניות.
בערוב הימים המשפחה מתפרקת, והאמא מחליטה לחזור למולדתה. ג'יג'י מצטרף אליה כאשר מתגלה כי האם חולה. הוא עוזב את אהבתו יו, ומפקיד אותה בידיים הלא נכונות של אחיו. בינתיים הסרט של ג'יג'י מתגלגל בין ידיים נכונות ומגיע להיות מועמד בפסטיבל המקומי......לא אגלה לכם מה קורה אבל אזכיר לכם שוב את אחיו, ג'אן קרלו.
הסרט זרוע בכל טוב קולנועי. המוטיבים, הסימבוליקה שרודפת שוט אחר שוט, סצינה אחר סצינה, אם זה מתבטא בצילום המרהיב והמיוחד (גבוה, רחב, גדול ומכאן מאוד מאוד מרגש) ואם באהבת ג'יג'י לקולנוע בדברים הכי קטנים.
ישנה סצינה בה ג'יג'י רוצה לעשות את הקולנוע ההוא, השכונתי תחת כיפת השמיים כמו פעם מכיוון שהוא כבר לא היה קיים שחזר לעיירתו. כשהוא סידר את הכסאות בשורות "ממש כמו בקולנוע אני רוצה" דמעות זלגו על פניי, וזו לא הייתה אומנם הפעם הראשונה בסרט, אבל זה הקטע שריגש אותי יותר מכל.
סרט מרגש (כבר אמרתי) על אהבה/שנאה לאדם, לחיים ולסינמה (קיאנטי מכרמי טוסקנה בציר 96).
ואם חשבתם שלא הזמנתי לי אח"כ למשרד מנה של פנה בחצילים ועגבניות מיובשות והמון המון פרמזן....אתם טועים.
