שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    בליינד דייט: יצאתי כזה קטן

    אני לא ממש מסמפט את כל העסק הזה של לדבר בטלפון שעות עם מישהי שאין לך מושג איך היא נראית, להרגיש דרך הטלפון שיש ביניכם כימיה מדהימה ובעצם כמעט להתאהב בה, ואז להתאכזב ברגע המפגש. ועד שסופסוף הכירו לי מישהי פוטנציאלית, היא עשתה לי את הטריק הכי ישן בספר

    אף פעם לא חיבבתי את תרבות הבליינד דייטים, אני לא ממש מסמפט את כל העסק הזה של לדבר בטלפון שעות עם מישהי שאין לך מושג איך היא נראית, להרגיש דרך הטלפון שיש ביניכם כימיה מדהימה ובעצם כמעט להתאהב בה דרך שפופרת הפלא הזאת. ואז, לאחר שיחות הנפש הארוכות שעוררו בך ציפיה גדולה, מגיעה השעה להיפגש. וכשנפגשים, פנים מול פנים, ברוב המקרים זה קורה - תוך שניה אחת בודדת, מהרגע שאתה רואה את המיוחלת, זה נגמר.

     

    זה נגמר כי היא ממש לא הטעם שלך, או להיפך. ואתה צונח, כולך מאוכזב ומבואס, מבלה ערב שלם של שיחה אנמית שבמהלכו אתה מבטיח לעצמך שלעולם, אבל לעולם, לא תחזור על הטעות הזו יותר. בסופו של דבר מובן שאתה חוזר למעגל, ואחרי תקופה קצרה או ארוכה מוצא את עצמך עושה את אותה טעות.

     

    לא מזמן הפרתי את אותו נדר שגורלו ידוע מראש ויצאתי לעוד בליינד דייט, בחסותה של ידידתי הנפלאה, שסידרה לי את חברתה. לאחר צרור מילים טובות והבטחות שיעל נראית טוב, איכותית ומתוקה, החלטתי ללכת על זה.

     

    האינטראקציה היתה חיובית, והיא נשמעה בחורה מעניינת

     

    התקשרתי. יעל היתה חמודה, אין כל ספק, האינטראקציה היתה חיובית, והיא נשמעה בחורה מעניינת. אבל בהיותי למוד ניסיון ועתיר שיחות טלפון ראשונות מסוג זה, ידעתי אחרי עשר דקות בערך שכנראה זה לא זה. מכל מקום - למען הסיכוי שזה אולי בכל זאת זה, למען ידידתי והמלצותיה החמות, ובעיקר מפאת תקופת היובש שאיימה לשבור שיאים, החלטתי שטוב אעשה אם אפגוש אותה למרות הכל. קבענו להיפגש. לאחר כל המחמאות שהרעיפה ידידתי על יעל, לא היה לי ספק שלפחות מבחינה חיצונית היא שווה. עצרתי ליד דירתה בציפיה דרוכה.

     

    לדעתי, הרגע זה, אותן דקות של ציפיה לאדם שאת פניו לא ראית לעולם, הן הדקות הקסומות והמיוחדות ביותר בכל פגישה עיוורת. גם אם אותה עלמה שיורדת עכשיו במדרגות בדרכה לרכבך זכתה במקום הראשון בתחרות הכיעור של גרוזיה, זה לא מונע מלבך לפעום ולהתרגש כאילו מלכת היופי של שוודיה (סליחה על הקלישאה) בכבודה ובעצמה תופיע עוד חיש קט בדלת הכניסה, זוהרת ונוצצת, מוכנה להעניק לך את אהבתה הנצחית.

     

    ולאחר שאתה שוגה באשליה הזו כל פעם מחדש, מגיע רגע האמת. גם שלי הגיע. אני יושב שם בציפיה דרוכה למלכת היופי של שוודיה, ובסופו של דבר פוגש, זאת הפעם, את יעל - לא דוגמנית אמנם, אבל בהחלט בחורה חיננית וטובת מראה, שנכנסת למכוניתי בליווי משב בושם אוורירי שתורם לאי האכזבה המפתיעה בעליל, שכפי הנראה ניכרת בפני (ואולי אף באיברים אחרים בגופי).

     

    ומכאן, רבותיי, מתחילה לה מסכת התלאות, ששיאה יגיע מוקדם מהצפוי. תוך שיחה עולצת, אנחנו משייטים להנאתנו לרחוב לילינבלום על מנת להתמקם לנו באיזה פאב, חס וחלילה לא סליזי מדי וחס וחלילה לא מסעדתי מדי, משהו באמצע. החלטתי להימנע מסיבוכי חניה מיותרים שהיו מעמידים את גבריותי (שגם כך מוטלת בספק ממרומי ה 1.74 על 66 ק"ג שלי) בסכנת קיום ונכנסתי לחניון שנמצא, איך לומר, לא בדיוק מול הפאב, אבל בהחלט במרחק הליכה סביר.

     

    מסתבר ששותפתי לערב אלרגית להליכה רצופה של יותר מ-100 מטר

     

    טעות ראשונה. מסתבר ששותפתי לערב אלרגית להליכה רצופה של יותר מ 100 מטר, במיוחד כשהיא על עקבים של ארבעה ס"מ תמימים, ולפיכך הבהירה לי בנחישות: "אם אתה רוצה שנמשיך את הערב הזה כדאי שתמצא חניה קרובה יותר, אין מצב בעולם שאני הולכת את כל המרחק הזה, ועוד על עקבים".

     

    וכך, בעודי מרגיש נפיחות קלה באיזור וריד המצח הידוע בכינויו "וריד העצבים" נכנעתי לדרישתה הפרימדונית, סובבתי את מכוניתי תוך ביצוע כל עבירת תנועה אפשרית בערך והמצאת כמה חדשות על הדרך ועשיתי דרכי לכיוון הפאב, מתפלל לפאדיחה ממוזערת ככל שאפשר ומודיע לאלוהים שאם אני מוצא חניה קרוב לפאב אני מתחיל להאמין בו.

     

    באופן מפתיע ביותר מצאתי חניה מטר מהפאב, ומיד הודעתי לאלוהים שבסופו של דבר החלטתי להישאר כופר. מובן שמיד ספגתי בהכנעה את קריאת ה"אמרתי לך", בעוד העצבים מזרימים למצח עוד כמה גלונים של דם.

     

    סוף סוף התיישבנו בפאב. "מה תשתו?" שאלה הברמנית, ואני, מכיוון שביקשתי (מודה ומתוודה) בין השאר לקדם את העניינים מהר ככל שניתן, פניתי לבליינדייטית שלידי והצעתי לה להזמין בקבוק יין, כי אני "בכל מקרה מתכוון לשתות יותר מכוס אחת".

     

    באותו רגע ממש, ללא ידיעתי המוקדמת, הפעלתי את הטריגר שעתיד לסמל את תחילת הסוף של הדייט. זה התחיל בחילחול קלוש בדמות יציאה של יעל: "להזמין בקבוק יין יהיה סתם בזבוז כסף, כי ממילא אתה לא יכול לשתות יותר מכוס".

     

    בהתחלה עוד סברתי לתומי שהיא מתבדחת. ואז, כשראיתי את פרצופה החתום בדמות אמא אווזה חמורת סבר, הבנתי שהיא רצינית, אבל רק כדי להיות בטוח פלטתי: "על מה את מדברת? בטח שאני יכול לשתות יותר מכוס אחת".

     

    "אם אתה שותה יותר מכוס אחת אני לא חוזרת איתך"

     

    היא, בתגובה, תוך הרמת גבות דודתית: "השתגעת? אתה עוד תשתכר, איך תוכל להחזיר אותי הביתה? אם אתה שותה יותר מכוס אחת אני לא חוזרת איתך".

     

    אני? תל אביבי מקורי שמשחר ילדותו חונך על ברכי הבליינות הבלתי מתפשרת המשלבת בתוכה באופן בלתי נמנע, גלונים של וודקות, צ'ייסרים ובירות, אני? שהפעם האחרונה שכוס יין בודדת גרמה לי להשתטות היתה בערך בשלב הינקות? התפלצתי מהשטות הזאת. האם היא אכן מצפה שאסתפק בכוס מיץ הענבים הזאת?

     

    אני מניח שבהתחשב בווריד המאיים להתפוצץ במרכז מצחי הבינה יעל החביבה-לשעבר, שבינתיים הפכה למיני פרדי קרוגר בעיניי (כנראה באמת לא שתיתי מספיק...), את התשובה.

     

    וכך, על שני כסאות בבר מלא אנשים וללא כל צליל רקע מוזיקלי שעשוי היה להפיג את קונצרט הצעקות המפדח, התנהל ויכוח אידיאולוגי מר, הדן בהשלכות האלכוהול על עצמי ועל סביבתי. הוויכוח, שעלה לטונים גבוהים למדי, גרם לאי אלו תזוזות חסרות נוחות של יושבי הפאב, מה שלא הוסיף יותר מדי כבוד לזוג הניצים שישבו בדייט.

     

    מכל מקום, לאחר רבע שעה בערך, כשהבנתי שיעל ניחנה בכושר קידוח שיזכה אותה ללא צל של ספק בתואר האמא הנודניקית של השכבה (אם וכשיגיע יום כזה בחייו של ילדהּ הפוטנציאלי) החלטתי לשים קץ לילדותיות שפשתה בשיחתנו וקטעתי את הוויכוח בקביעה שבכל מקרה, להסכמה לא נגיע, "אז אני אשתה את הבירה שלי ואת תשתי את המרטיני שלך, וננסה למצות את המיטב מהערב".

     

    המשכנו לערב משעמם במיוחד, שדמה יותר לראיון עבודה בו המועמד לא מעוניין במשרה, והמראיין לא מעוניין במועמד. פתאום ראיתי הבהוב טלפון על הבר, יעל קיבלה SMS, הקליקה תשובה חפוזה, ולאחר שתי דקות, באופן מפתיע למדי, גם קיבלה צלצול טלפון.

     

    "מבקשת חילוץ, אה?" התבדחתי בטרם תספיק לענות, כשחיוך רחב משוח על פני ואמת מרה עולה בראשי. זה היה החשש הנורא מכל - הייתכן שבפעם הראשונה בחיי מופעל עלי טריק החילוץ?

     

    "היי שירה, מה המצב? מה? נתקעת עם האוטו? אני לא מאמינה, איזה באסה. הבנתי, את צריכה שאני אבוא להסיע אותך, טוב אני אדבר איתך עוד מעט".

     

    ואז היא פונה אלי ואומרת לי את מה שניסתה (בהצלחה יתרה) לגרום לי להבין משיחתה עם שירה: "אל תשאל, חברה שלי נתקעה עם האוטו ואני חייבת לחלץ אותה".

     

    ידעתי שאכן ספגתי מפלה כבדה. חשבתי שלי זה לעולם לא יקרה, אבל אבל הנה יושבת מולי בחורה, נחמדה, יפה ומתוקה במהותה, שמנסה לעבוד עלי בטריק שלא הייתי קונה גם לפני חמש שנים אבל היום, ממרומי קצה קצהו של העשור השלישי לחיי, התקשיתי להבין כיצד מעזה יעל להפעיל עלי תעלול כה שחוק.

     

    הרגשתי את זעמי גואה בקרבי, את תחושת ההשפלה הצורמת ואת כבודי העצמי שנרמס לו תחת עקבי ארבעה ס"מ ומבצע חילוץ בסגנון שנות ה-80 של המאה הקודמת. פקחתי זוג עיניים טובות ובמבט מלא אמפתיה אמרתי: "אני מבין, זה ממש מתסכל כשדברים כאלו קורים... אגב, שכחתי את הסלולרי ברכב, אפשר לעשות שיחונת קצרצרונת?"

     

    "בטח", ענתה יעל והגישה לי את הסלולרי שלה. לקחתי את הטלפון והקשתי על מקש ה send פעם אחת, ראיתי את שמה של שירה על הצג, לחצתי שוב על מקש ה-send והמתנתי.

     

    "היי יעל, נו הצליח?" שמעתי את קולה של שירה.

     

    "היי שירה, לא, לא הצליח ודרך אגב - חברה שלך תקועה כאן בלילינבלום בלי רכב והיא מבקשת שתבואי לקחת אותה".

     

    לקחתי עוד שלוק מהבירה שלי ואמרתי ליעל: "נראה שבאמת לא תחזרי איתי היום". זרקתי 50 שקל על הבר ויצאתי בנון שלאנט. כל מה שיכולתי לדמיין באותו רגע היה את פיה הפעור של יעל, מלווה בשילוב מתוק של תחושת נקמה שהכתה בי גלים של חום אורגזמי מענג...

     

    * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * *  

     

    נראה לכם?

     

    אכן פנטזיה נהדרת. אבל בפועל, כיוון שברצוני להישאר נאמן לאמת (המרה), אגלה לכם שהדברים נגמרו בצורה שונה במקצת. הואיל ואני בחור טוב, וגם לא רציתי לסכסך בין ידידתי השדכנית לבין חברתה הטובה, החלטתי להימנע מפרובוקציות מיותרות. במילים אחרות, מחלתי על כבודי ובתמורה יצאתי כזה קטן.

     

    חנון שכמותי, נהגתי בג'נטלמניות מושלמת, שילמתי את החשבון והחזרתי את יעל לביתה, ולאחר שתי נשיקות דודה חפוזות נפרדנו בברכת "היה נחמד, שלום וביי", בליווי צרור חיוכים מעושים וכבוד אחד מעוך.

     

    האימייל של אורי

     

     

    • יש לכם סיפור מעניין / משעשע / עצוב על דייט? כיתבו אלינו ואולי נפרסם.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: ויז'ואל/פוטוס
    היא מצפה שאסתפק בכוס מיץ הענבים הזאת?
    צילום: ויז'ואל/פוטוס
    הכרויות
    כתבו לנו
    מומלצים