"את יכולה לברוח, אבל את לא יכולה להתחבא"

המון פעמים במהלך החיים שלי הרגשתי תחושת מחנק. התיכון, כך הרגשתי, חנק את האני שלי. הצבא, כך היה לי נדמה, חנק לי את החיים שרציתי לחיות. העיירה הקטנה שבה גדלתי, חשבתי, חנקה אותי מבחינה אינטלקטואלית. עכשיו אני משוחררת, עוד לא כבולה למסגרת אוניברסיטאית, ושוהה בתל-אביב. עושה מה שמתחשק לי.

ומה חונק אותי עכשיו? זה לא הפיח של האוטובוסים, כי תחושת החנק רחוקה מלהיות מוחשית. זו לא העיר הקטנה הסוגרת עלי וגם לא מסגרת שאני לא רוצה להיות בה. בימים האחרונים, בעזרתה הנדיבה של המלחמה הארורה, אני חושבת שמצאתי את התשובה לשאלה.

זה קרה כשנסעתי לבקר את ההורים שלי בשבת. הם (וגם אני עד לפני זמן קצר) גרים ביקנעם, עיירה שכוחת אל שמקור גאוותה הוא שישים ושבעת אחוזי תלמידי התיכון שלה הזכאים לתעודת בגרות. בדרך שמענו, איך לא, חדשות. הקריין הודיע בקול מאוד שקט ורגוע כי נשמעו צפירות בכל מיני מקומות בצפון וכן, גם ביקנעם.

הדבר היחידי שרציתי לעשות ברגע ההוא היה לעלות על האוטובוס הראשון בחזרה לתל-אביב, ולברוח. לחזור לבועה (יש שיגידו "הביצה") התל-אביבית השקטה והרגועה, זו שבתוך ההמולה והשאון שלה אפשר להרגיש הכי בטוח בעולם, לברוח ולשכוח. זה לא שאני מפחדת מהקטיושות - עד שהן לא פוגעות, אף-אחד לא באמת חושב שזה יגיע אליו. אבל האקט הזה של לסובב את הגב לאיום, להתרחק ממנו, ולהגיע למקום בו העיניים שלך עצומות גם כשהן פקוחות, קסם לי מאוד.

ואז שאלתי את עצמי מה אני עושה, ולאן לעזאזל אני בורחת? הרי כמעט בכל פעם שאני נוסעת באוטובוס בתל-אביב, אני רואה מישהו בעל חזות מזרחית שאני בטוחה שהולך לפוצץ את האוטובוס על נוסעיו בכל רגע. בכל פעם שבה אני הולכת ברחוב הומה אדם אני יכולה לשמוע את קול הנפץ מהדהד. ובכל פעם שאני מנסה לחשוב איפה אני יכולה להתחבא, לאן אני יכולה לברוח, אני מגיעה למסקנה העגומה שאין, אין מקום בעולם שבו אפשר להרגיש שקט.

לאן נברח? לניו-יורק? (ברח אם אתה לא נכנס לבניינים גבוהים). לספרד? (עקור אליה רק אם אתה לא עולה לאוטובוסים). לאנגליה? (התנחם בחיקה רק אם אין לך תכניות להשתמש ברכבת בלונדון, או לטוס ממנה לארצות-הברית). לצרפת? לאוסטרליה? (בסדר, עד שירססו לך צלב קרס בחזית הבית).

אני יכולה לברוח לכל מקום בעולם. לסובב את הגב, לעצום עיניים ולסתום אוזניים. ללכת לאן שאני רוצה. אבל במה זה יעזור?

גיבורי סרטי אימה אמריקנים מצאו את התשובה למחנק שלי כבר מזמן. במשפט קצר, שלא משנה באיזה סרט מבעית כבר שמעת אותו, המשמעות שלו הכי מפחידה בעולם כשאתה מגיע להבנה שהוא נכון גם, ובעיקר, במציאות. "את יכולה לברוח, בייבי. אבל את לא יכולה להתחבא".

נעמה דניאל, 22, מתגוררת ביקנעם-עילית