הכתומים הקריבו, עכשיו תורכם
מזעזע לגלות כי בציונות הדתית יש הסבורים, שהקורבנות בלבנון הם מגש הכסף ליישוב השומרון
"מלחמה זה טוב", קובעת גיבורת אופרת הרוק "מאמי", שנכתבה לפני יותר מ-20 שנה ולצערנו אקטואלית גם היום. אין לשלול כי גם למלחמה יש מעלות ולו לטווח הקצר - היא מגבשת את העם, מחזקת אותו, יוצרת מיתוס מאחד, גם אם הוא שקרי או רגעי, ולעתים אף מזככת ומרפאה פצעי עבר.
המלחמה בצפון הארץ החזירה את הציונות הדתית למחוזות אהובים ומוכרים. הציונות הדתית על פאר תפארתה, מתיישבי יהודה ושומרון, תרמה את סאת הדם "המתבקשת" ואף יותר מכך. לאחר שנה קשה שעברה עליה, החל בפינוי רצועת עזה וכל שנלווה אליו, עבור בקריאה להתנתק מהמדינה וכלה באירועי עמונה, היא שבה ומתרפקת בחיקו החם והמתרחב של הקונצנזוס. כעת היא מצויה במקום הראוי לה, חלק מ"ישראל הישנה והטובה", אזרחית נאמנה, במיוחד בעת הקשה בה המדינה נלחמת בקמים לכלותה. לכאורה.
בשנה האחרונה דחקה עצמה הציונות הדתית למחוזות לא לה. בניגוד למיעוטים אחרים (ערביי ישראל, החרדים וכיו"ב), אותם דחקה החברה הישראלית למחוזות "האחר", כאן עשתה הציונות הדתית את שירות הדוב לעצמה. בדומה לאותם מיעוטים, גם כלפיה הועלתה שאלת הנאמנות למדינה, בעקבות תהיות שצצו ועלו בתוך המחנה הדתי בדבר החיוב לקחת חלק בפעילויות ממלכתיות. אך לא עוד. היא שבה לספק למדינה את ליטרת הדם על מנת שהאחרונה תוכל לשוב ולראות במרכיביה אזרחים נאמנים וממלכתיים.
כנגד פורענות עמונה וגוש קטיף, מגיעה נחמת הקזת הדם בלבנון. אפשר לומר, במעין פרפראזה מורבידית על דברי הנביא ישעיהו שנקראים בבתי הכנסת בשבת הראשונה שלאחר תשעה באב: "דברו על לב הציונות הדתית וקראו אליה כי נרצה עוונה, כי לקחה מיד חיזבאללה כפליים בכל חטאותיה".
עם זאת, מיד מצטרפת כוכבית קטנה, כל זה כמובן בעירבון מוגבל - כל עוד ממשלת ישראל "תיישר קו" בהתאם לעמדותיה, כפי ששמענו קולות שונים בציבור זה לאחרונה. היו שאף הגדילו לעשות בהסבירם כי אי-אפשר להמשיך בצעדים המדיניים, בשל אותו קורבן אדם שהוקרב. כאילו נשכחה העובדה שפעולות צבאיות תכליתן לשרת צעדים מדיניים, וכי השירות הצבאי הוא חובה אזרחית כמו תשלום מיסים או ציות לחוקי התנועה. בין השורות עולה כאן אמירה מזעזעת: קורבנות הציונות הדתית והמתנחלים הם מגש הכסף, שעליו ניתנה הזכות להתיישב בשטחי יהודה ושומרון.
הצביעות המתגלה כאן זועקת: כל עוד המדינה נוהגת על פי מחשבתי המדינית, אני אזרח נאמן והיא מהווה עבורי ערך עליון. ברגע שהיא אינה נוהגת כדרכי, מיד נשלפים הטיעונים המוסריים והפילוסופיים בדבר האלמנטים הפשיסטיים שמצויים בהפיכת המדינה לערך עליון, והטיעון בזכות המוסריות שבסירוב לציות עיוור.
מבלי דעת שוב דוחקת עצמה הציונות הדתית למחוזות שאין היא שייכת אליהם. אין חולק על כך שהיא חלק אינטגרלי מהציבור הישראלי, אך היא בדעה צלולה מתעקשת להצטרף לציבור שהוצב מחוץ לגבולות הקונצנזוס. בעבר היא "איימה" כי תחבור לחרדים ותכרות עימם ברית. כעת, בדברה על ברית דמים שנכרתה מחדש בינה לבין המדינה, היא מציבה עצמה במקומם של אזרחי ישראל הדרוזים, להם מרבים לייחס את המונח המזעזע, מתוך אדנות ותחושת פטרונות ישראלית-יהודית.
במילון הפרדיגמות הישראלי קנתה לעצמה מקום האמירה, כי רק הימין יכול לעשות שלום ורק השמאל יכול לעשות מלחמה. אוי לנו אם נגיע לפרדיגמה חדשה, שתקבע כי הדתיים נאמנים למדינה רק בעת מלחמה - אך לא לעת פשרות מדיניות.
שלומי דסקל, "ציונות דתית ריאלית"
לפנייה לכתב/ת 
כל עוד המדינה מיישרת קו
צילום: אמיר כהן
מומלצים
