שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    צילום: שאול גולן
    כולנו בובה ממוכנת
    במסגרת פרויקט "שירסרט", שהתקיים לרגל שנה למותה של דליה רביקוביץ, בחרו גולשי ynet את שיריה הכי אהובים. במקום הראשון - "בובה ממוכנת". מדוע נבחר? אולי מפני שכל קוראיו חזו כי פעם בחיים, בלילה אחד, נשברו לשברים

    "אין אהבה במקום הזה, זולת אהבה בשניים", כך חרוט על המצבה של דליה רביקוביץ. האם התכוונה באמת לאבן בבית הקברות, לחיים בעמק הבכא שלה או אולי – לשיר? כדי שאותו אוסף משפטים אחד ומיוחד, שאהבת יוצרו לעולם אינה מספקת כדי להפיח בו חיים, ימשיך ויתקיים, נחוצים לפחות שניים: הכותב והקורא. כדי שיתקיים שנים ארוכות, נחוצים יותר.

     

    במשאל השירים של ynet, שלב ראשון בפרויקט "שירסרט" שבו יצטרפו יוצרי-סרטים לאוהבים ויפיצו את הבשורה, זכה "בובה ממוכנת" במקום הראשון. מדוע הוא אהוב כל כך? אולי מפני שכל קוראיו חזו כי פעם בחיים, בלילה אחד, נשברו לשברים: כי האיחוי הכפוי בין הפנים והחוץ, שבלעדיו אין "אני", נטה פתאום להתפרק לסדרה של מחוות ריקות ממשמעות, שמבעדן הציץ מורא גדול, מוראו של מי שהולך לנשף ריקודים אך אינו יכול לבוא בחברת בני אדם, רק להיות יחד עם הכלבים והחתולים – מפני שבני האדם רואים היטב כי למרות שכל הצעדים מדודים ואפילו מדויקים, למרות שניסו לאחות את שברי הבובה, היא שוב אינה ככל האדם. זרה, לא שייכת, לא ראויה לשמחה בתוך הרבים.

     

    רביקוביץ כתבה על עצמה. את העוצמות של תחושותיה על פני עשורים של מחלה וכישרון אי אפשר אפילו לשער מתוך

    הקריאה. לרוב העוצמות הללו קבורות בתוך אנשים שהם בובות כבויות, ממין זכר או נקבה. במתת-השיר שלה זכתה רביקוביץ גם באפשרות לשחרור זמני מן הייסורים, ביכולת לעוף במילים. והנה, הפלא השירי הגדול: מתוך ביוגרפיה פרטית מאוד, מתוך כתיבה מתמשכת על סבל אישי, נולד שיר אוניברסלי, כזה שבקריאה ראשונה מטלטל כל קורא באשר הוא אדם.

     

    אבל לא רק סבל היה שם, אלא גם – לפעמים בעיקר – אהבה וזעם, עונג וגעגוע. "שם ידעתי חמדה שלא היתה כמוה", היא מתוודה ומציירת נוף פלאי שקוראיה אהבו מאוד, ובחרו בשיר "חמדה" במקום השני במשאל. החמדה והיפעה מתוארות כאן כזכרונות קונקרטיים וחושניים מאוד, כמעט כהתגלות פלאית – אבל היכן מצוי ה"שם" הזה, שהופך מסתורי יותר ויותר ככל שתמונת הנוף ניטעת במוחו של הקורא, ככל שנדמה לו שהוא יכול להושיט ידו ולנגוע? ואיזה זמן הוא "אז"? כל זמן שאינו ההווה. כל זמן שאפשר לחוש אליו כמיהה עזה מתוך המצוקה של ההווה, ולהיאחז ביופיו המלא, המפואר והמופלא של הזכרון.

     

    רביקוביץ מתה כאשר לא היה לאיש מלבדה ספק במעמדה כאחת המשוררות הגדולות ביותר שיצרו בישראל בעשורים האחרונים. היא היתה משוררת מוערכת אבל גם אהובה מאוד, ופרצה בקלות את חומות אי-ההבנה שמשוררים אחרים התבצרו מאחוריהן באותם העשורים ממש. האהבה וההערכה העניקו לה פרסים – כולל פרס ישראל – ואהדה ציבורית עצומה. אבל אלה, ככל הנראה, לא היו המרפא הנכון. עכשיו, כשהשירים שייכים אך ורק לציבור אוהביה, כשחיים חדשים יופחו בהם בסרטים, אולי יבוא עימם גם מזור לאנשים אחרים, שימצאו הדים ליסורים שלהם – באלה שהיא חצבה וכתבה.

     

    ואלה עשרת השירים שקיבלו את מספר הקולות הרב ביותר: 

     

    בובה ממוכנת (55%)

    חמדה (38%)

    אהבה (34%)

    סוף הנפילה (30%)

    כף יד רשעה (28% )

    אתה בוודאי זוכר (22%)

    תינוק לא הורגים פעמיים (21%)

    הבגד (19%)

    זכרונות חמים (18%)

    סינדרלה במטבח (18%)

     

    מבין שירי העזבון, נבחר השיר "ילד נער גבר" (29%) בפער קטן מהשיר "חיפשתי ולא מצאתי את חולצתי השחורה" (27%). אחריהם הגיעו השירים "וכו' וכו'" (20%), "אשה מקנאת" (16%) ו"תמונה מלבנית במסגרת אובלית" (9%).

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: שי רוזנצוויג
    לווייתה של רביקוביץ. יכולת לעוף במילים
    צילום: שי רוזנצוויג
    לאתר ההטבות
    מומלצים