כל מה שרציתם לדעת על הסבון

כולנו מכירים אותו כבר שנים רבות. מהרגע שבו אנו נולדים רוחצים אותנו מדי יום בעזרת סבון, שעוזר לנו לשמור על ניקיון גופנו. כיום הוא מופיע במגוון רחב של צבעים, צורות ומרקמים - קובייה ריחנית או נוזל בבקבוק. אולם, זה לא תמיד היה כך.

החומרים מהם עשוי הסבון שאנו מכירים שונים מהחומרים מהם היו עשויים הסבונים בתקופה הקדומה. האדם הקדמון, למשל, נהג להשתמש באפר של עצים כששטף עצמו במים, וכדי שלא יתגרד מהאפר, הוא מרח עצמו בשמן. לא נשמע מלבב במיוחד, נכון?

המצאת הסבון

את המצאת הסבון מייחסים לכמה עמים שונים. העדויות הקדומות ביותר לגבי המצאת הסבון מגיעות מבבל הקדומה, משנת 2800 לפני הספירה, שבה שלטו השומרים באותה תקופה. אחרים מפנים אותנו למקרא, לספר ירמיהו, שם ניתן למצוא רמזים לשימוש בסבון, שבשפה התנ"כית נקרא "בורית". הבורית היתה, למעשה, מעין דייסה סמיכה, שהתקבלה מבישול של שומן עם מים ואפר. גם הפיניקים ידעו לייצר סבון, כבר במאה השישית לפני הספירה, על ידי הרתחת אפר צמחים עם חלב עזים. את הסבון הזה הפיצו הפיניקים ברחבי העולם העתיק. למעשה, גם הקלטים הקדמונים הכירו את השיטה הזו וייתכן, כי מקור המילה "סבון" במילה הקלטית "סייפו".

כתבים שהתגלו בחפירות ארכיאולוגיות גילו, כי גם ברומא העתיקה השימוש בסבון היה נפוץ מאוד. הרופא והסופר היווני גלנוס , שכתביו היוו, למעשה, את הבסיס למדעי הרפואה והאנטומיה במשך שנים רבות (עד לתקופת הרנסנס), המליץ כבר במאה ה-2 לספירה על השימוש בסבון לניקוי. אולם, למרבה הצער, שאר הרופאים לא ממש התייחסו אליו ברצינות. השימוש בחיטוי ברפואה, שכיום נראה לנו מובן מאליו, נאלץ להמתין עד לעבודתו של הרופא ההונגרי איגנץ זמלווייס באמצע המאה ה-19.

למרות קיומו של הסבון בעת העתיקה, נדמה שאבותינו לא נהגו להשתמש בו באופן קבוע. כדי להתנקות, הם העדיפו להתרחץ במים שזרמו בנהר הקרוב, למרוח את גופם בשמן, או פשוט להתבשם. כדי לכבס את בגדיהם הם השתמשו בצמחים שיצרו קצף, כמו מלחית אשלגנית, עדעד ואהל. לעיתים הם השתמשו בצמחים בצורתם הטבעית, ולפעמים הם שרפו אותם והשתמשו באפר שנוצר (שבתלמוד כונה בשם "אשלג").

בתחילת ימי הביניים נהגו להפיק באירופה סבון באמצעות הרתחת שומן מהחי יחד עם אפר צמחים. בערים בצרפת, גרמניה, אנגליה ואיטליה, בהן גם העיר האיטלקית סאבונה (שיש הטוענים שמהווה את מקור השם "סבון"), הוקמו מרכזים לייצור סבון. במקביל, התברר שאת החומצה השומנית הדרושה לייצור הסבון ניתן להפיק גם מהצומח, וכי ריח של סבון כזה, במיוחד סבון המבוסס על שמן זית, הוא נעים יותר. לכן התפתח באזור הים התיכון ייצור סבון משמן זית.

מהפכה בתעשיית הסבון

כפי שציינו, כל זה היה נכון עד לפני כ-200 שנה. רוב הסבונים נוצרו לצריכה פרטית. כלומר, כל אחד ייצר את הסבון שלו בעצמו, וכדי לעשות זאת היה עליו לאסוף הרבה אפר צמחים. בשנת 1790, לעומת זאת, גילה ממציא צרפתי בשם ניקולה לבלאן שיטה לייצר סודה קאוסטית (מרכיב חשוב בייצור הסבון) ממלח בישול ויצר מהפכה של ממש בתעשיית הסבון. מרגע זה ואילך החלו לייצר סבון בקנה מידה תעשייתי, ובהדרגה – גם מחירו של הסבון ירד, מה שתרם להפיכתו למוצר שכל אחד יכול להרשות לעצמו.

כדי להבין מדוע תגליתו של ניקולה לבלאן היתה חשובה כל כך לתעשיית הסבון, יש להבין קודם כל ממה מורכב הסבון שלנו. אבל לפני-כן נבין מהם חומצה ובסיס. יש הרבה סוגים של חומצות ובסיסים, אז בואו נלמד על המקרה הפשוט. לחומצה יש מימן בקצה שלה, ולבסיס יש חמצן ומימן בקצה. כאשר מערבבים חומצה עם בסיס כאלו אז מקבלים מים ומלח. המים מורכבים משני המימנים והחמצן, והמלח בנוי מכל היתר. כך למשל מלח הבישול נוצר מערבוב של חומצת מלח וסודה קאוסטית.

ובכן, הסבון הוא בעצם מלח נתרני או מלח אשלגני, שנוצר על-ידי תגובה של חומצת שומן עם בסיס. התגובה מתרחשת תוך כדי בישול בטמפרטורה של 80-100 מעלות צלזיוס.. תגליתו של לבלאן היתה כה חשובה, כיוון שהוא גילה דרך לייצר בסיס חזק משימוש במלח פשוט שאינו קשה להשגה. הבסיס הזה הוא אחד מהמרכיבים העיקריים של הסבון.

איך, בעצם, "פועל" הסבון? ובכן, לסבון יש שני חלקים: חלק אחד הוא החלק ששונא מים וחלק אחר הוא החלק שאוהב מים. החלק "שונא המים" של הסבון הוא חלק שומני שבעצמו ממיס את השומן, כלומר את הלכלוך. החלק "אוהב המים" של הסבון נמס במים. כך נוצרים גושי לכלוך עטופים בסבון, כשהקצה שאוהב מים פונה כלפי חוץ וממיס את הגוש במים. כך, בעזרת הסבון, מתמוסס ונשטף הלכלוך במים .