סופסוף הצלחתי לתפוס את הפושע

בלילה, כשחזרתי הביתה, חשבתי על דבריה ועל כך שעברו כבר עשר שנים מאז הפעם האחרונה שהתאהבתי. הבנתי שאני חייב לשים לזה קץ, אני מוכרח למצוא את האשם. עברו לי בראש כל החשודים הרגילים, אבל בכל זאת החלטתי לכנס את כולם למשפט צדק, בו תתברר האמת.

"אתה נאשם בכך שבמהלך עשר השנים האחרונות החזקת את הלב שלי כלוא בחדרו ולא נתת לו לצאת להתאהב. האם אתה מודה באשמה?"

הראש טלטל את עצמו לצדדים. "לא מודה".

היתה המולה בעקבות הכחשתו של הראש, איברים סערו וקצפו. ביקשתי שקט.

"על פי עדים רבים, וגם עדות רבות", הדגשתי בפניו, "אתה, הראש, חיפשת תמיד את החסר בבחורות, עצרת את הלב מלהתאהב, ובכל פעם שהוא התחיל להתחמם וסימן מטרה, אתה יזמת פרידה מהבחורה".

הראש הודה שהוא תמיד מנסה לבדוק אם יש התאמה עם הבחורה, אבל הכחיש שהוא יזם אף אחת מהפרידות, ואף אמר להגנתו שהיה מבולבל והיה קשה לו להחליט איזו בחורה מתאימה יותר.

הלב היה עייף ומבולבל 

החלטתי לקרוא ללב אל דוכן העדים. הוא בקושי הצליח לזוז, לחש מספר מילים אבל אף אחד לא יכול היה לשמוע אותו חוץ מאחת הריאות, שתרגמה ואמרה שהוא מעדיף לשמור על זכות השתיקה. אמרתי לו שלא יפחד מהראש, כי היה ברור לי שהראש משליט עליו טרור, אבל הוא בשלו, סירב לומר מילה, והריאה ביקשה שנעזוב אותו לנפשו כי הוא עייף ומבולבל. איך זה שכולם אצלי בגוף מבולבלים?

מי פוקד עליך להתנשק? הראש או הלב? (אילוסטרציה: ויז'ואל/פוטוס)

זימנתי את הפה לדוכן. "האם אתה נשבע לומר את האמת רק את האמת וכל האמת?" הפה ענה בחיוב. "ספר לי מה אתה יודע", ביקשתי.

"אני יודע להתנשק", ענה.

לא התכוונתי לשאול על נשיקות, אבל החלטתי לשתף איתו פעולה. "ומי פוקד עליך להתנשק? הראש או הלב?"

"עם מספר בחורות הלב צעד קדימה ראשון, היתה משיכה והוא ביקש ממני לנשק, ועם בחורות אחרות הראש חשב שהבחורה טובה ומתאימה ופקד עליי ליזום נשיקה".

"ומה אתה אומר להן אחרי הנשיקה?" הוספתי לחקור.

"לא הרבה", חייך הפה, "אחרי הנשיקה אני עושה הפסקה קצרה לנשום, ואחר כך מנשק שוב".

הפה לא הכחיש שהוציא מפיו את משפט הפרידה. הרגשתי קרוב לפתרון הפשע.

"ומי פקד עליך, אדוני הפה, להיפרד מאותן בנות?"

הפה העדיף לשמור על זכות השתיקה  

הפה ענה בקול רועד, "אני מעדיף לשמור על זכות השתיקה".

"פחדן", צרחתי עליו, "היית צריך לשמור על זכות השתיקה עם אותן בחורות, במקום לומר להן מילים של פרידה".

"אני יודעת להתנשק", ענתה לי.

"מספיק עם הנשיקות עכשיו", איבדתי את סבלנותי. "אני רוצה לדעת מה את יודעת על הפרידות מכל אותן בחורות".

"אני לא יודעת דבר. זה הפה שמקבל פקודות, ואני רק מצייתת".

"אני מזכיר לך שאת תחת שבועה כאן", צעקתי.

היא הוציאה לי לשון.

"זה בזיון בית המשפט", רתחתי. "אני מבקש ממך להישאר בתוך הפה ולא לצאת משם עד תום הדיון. ועכשיו אני קורא לדוכן העדים את הריאות".

"תראה, הוא לא בן 16. הוא כבר עייף בשביל התאהבויות".

ראיתי שהריאה השמאלית השפילה את מבטה כשהימנית דיברה. היא ללא ספק יודעת משהו, היא הכי קרובה ללב.

"את מסכימה עם אחותך?" שאלתי.

"לא, זה לא נכון", היא מלמלה. "הוא אמנם לא בכושר, אבל הוא יכול להתאהב. עם שגית הוא היה קופץ ומשתולל".

"אז מה קרה לו?"

"תראה, התרחש שם משהו מאוד מוזר. בכל פעם ששגית היתה מתקרבת והוא רצה לצאת, מישהו היה נועל אותו בחדרו. אני לא יודעת מי..." הריאה התנפחה, וניכר בה שהווידוי עולה לה במאמצים רבים. "מה שאני כן יכולה לספר", הוסיפה, "זה שבלילה האחרון עם שגית, הלב ממש השתולל ושבר את דלת החדר וכבר עמד לצאת החוצה... אלא שאז, טוב, אתה יודע את ההמשך, הפה גמר עם שגית, והלב נאלץ לחזור לחדרו מבויש".

"הייתן אוהבות להשתלב בתוך אצבעותיה של שגית?" שאלתי.

"מאוד", ענו פה אחד.

"וכשהייתן משתלבות יחד, הלב היה בסביבה?"

"תמיד. הוא היה מעודד אותנו ללטף לה את היד ואת העורף".

ניגשתי ישר לעניין: "איפה הייתן בזירת הפשע, בלילה בו הפה נפרד משגית?"

"היינו בתוך הכיסים של המכנסיים שלך", השיבו במקהלה, ואני הרגשתי ייאוש על שאינני מצליח להוכיח את אשמתו של הראש.

הריאות עצרו נשימתן, הלב החסיר פעימה, והפה חשק שפתיו, והאגודל אמר לבסוף: "לא שמעתי מי נתן את הפקודה לפה", אלא שאז הוסיף: "אבל אני יודע בוודאות שהלב לא היה בסביבה באותו הרגע".

נתתי לה לעלות.

"כן, גברת בטן, מה יש לך להוסיף? כבר סיימנו ואני לא חושב שהתחושות שלך יוכלו להעביר את האשמה מהראש ללב".

"אין לי אינטרס להגן על הראש. הוא לא תמים כלל. אבל אני לא יכולה לראות את עיוות הדין שעומד להתרחש".

"את יודעת מי פקד על הפה להיפרד משגית?" חקרתי.

"כן, וזה לא היה הראש".

כשאתה רוצה אתה יודע טוב מאוד לעמוד על שלך! 

"זהו?" רטנה הבטן, "למה צריך להיות כל כך סלחנים איתו? עם התנהגות שובבה אתה עוד תנכה לו שליש. גזר הדין הרחום הזה גורם לי לכאב".

"תאמיני לי שהשלושה חודשים האלה בפנים יכאבו לנו יותר", צווחו שני הסגנים.

הוא פעם בחיוב, ונדמה היה לי שהאודם חזר לפניו. "אתה תוכל להתאהב תוך שלושה חודשים?"

"אני מקווה", לחש בחשש.

"אתה לא צריך לפחד ממנו יותר. בשלושת החודשים הקרובים הוא יהיה סגור מאחורי ריצ'רץ' וכפתור. הבמה כולה שלך".

אספתי את כל האיברים, פרט לאסיר ולשני סגניו, וכולנו החזקנו ידיים לאורך ושרנו לו בקול אחד: "כל מה שאנחנו אומרים - רק תן צ'אנס לאהבה".