השיר שזורם לי בוורידים

למעט "All My Sons", בו נפעמתי לגלות בפעם הראשונה שיש אנשים שישנים הרבה זמן כי הם מרגישים חרא עם עצמם, לא ממש נהניתי משיעורי הספרות בבית הספר. עד שהגיע "בובה ממוכנת". השילוב הזה, של הליכה בתלם, נשף מסכות,

בובה עם שיער זהב, הולידו אצלי בדמיון תלמים חרושים, חום יוקד, מסיבה עם אנשים מוזרים ומפחידים ובובות בלונדיניות מנופצות, מן מחזה אימים ארצישראלי. השיר לא עזב אותי גם אחרי שסיימתי את הלימודים. הוא המשיך לזרום לי בוורידים, עד שיום אחד ישבתי והלחנתי משהו. ידעתי גם שאני רוצה להקליט את זה.

• האזינו כאן לשיר 

הייתי בן 19 כשכתבתי את הלחן הראשוני. שנה אחר כך הייתי בשל לנסות ולמצוא נגנים. ערן צור עזב את החברים בקריות והלך לנגן עם הגדולים בחיפה. ג'אז וכל מיני כאלה. אנחנו נשארנו בקריות, ממשיכים לכוון גיטרות במקלטים. מכיוון שהיתה לערן ולי היסטוריה משותפת (להקת "Mother Brain Crazy", שהופיעה פעמיים ונפחה את נשמתה בקיבוץ בצפון), פניתי אליו בבקשה שינגן בתקליט. פגשתי אותו עם עוד נגן והם ביקשו את התווים של השיר.

את התווים?! זכרתי משהו במעומעם, מהתקופה שלמדתי פסנתר, וכתבתי, רועד מבושה, משהו שנראה לי נכון. הייתי די מופתע שהם הצליחו לנגן את זה. אחרי שסיימנו לנגן, כשאני שר את המילים, הלכנו לשיחת הפקה. "אנחנו רוצים כסף", ערן פסק. "אהה", נדמה לי שזה מה שאמרתי. בלעתי את העלבון, לא הזכרתי את העבר המפואר, ארזתי את עצמי וחזרתי לקריות.

לא להיות פשוט

לקח עוד קצת זמן עד שהתגבשה חבורה חדשה. אבל ב-1983 זה קרה. אמיר בן דוד, גיא דובדבני, אסף מרוז (שאחר-כך

הלך לתופף ב"איפה הילד") וילד צעיר וכשרוני, טל יניב, האח של הגיטריסט הכי טוב בקריות, מרון יניב, הצטרף אלינו. אני חושב שדובדבני העלה את השם הלא מתיימר "פאוסט", ומכיוון שבאותה תקופה כולנו הושפענו מאוד מרוק מתקדם, כמו של "ג'נסיס" ו"יס", השם הזה נראה לנו הולם. הבאתי את החלקים הראשונים של הלחנת "בובה ממוכנת", שאר החברים הביאו את החלקים הנוספים, כשהיה ברור לנו שזה חייב להמשיך את המסורת המפוארת שהתווה הרוק המתקדם - כלומר, לא להיות פשוט.

טל ידע לנגן ממש מהר, והוא הביא את מנגינת הפתיחה, ההמשך שייך לי. ה-C פארט וה-D פארט שייכים לאמיר וגיא. כל החבילה הזאת התקבצה ל-4:20 דקות מאוד מרגשות מבחינתנו. טל טען בתוקף שאם לא שרים עם ר' מתגלגלת יפסלו את השיר להשמעות. אני לקחתי את העצה ברצינות יתרה ואימצתי לעצמי ר' אימתנית לתקופה לא קצרה. היינו מוכנים וסגרנו על אולפן בתל-אביב.

באותה תקופה המרחק בין חיפה לתל-אביב היה ממש גדול. לראות סרטי הקלטה מסתובבים על מכונות ענקיות היה משהו שרק אפשר לחלום עליו. אבל אנחנו נורא רצינו להיות כמו הלהקות האהובות שלנו, אלה שראינו בצילומים, בתוך העטיפות הפנימיות של התקליטים, מעשנים ומדברים בתוך האולפנים, ליד מכונות ההקלטה, ליד הקונסולות הענקיות, עם הגיטרות והתופים. כל זה עמד להתגשם עבורנו.

ממשוררת ציפיתי ליותר

 יצאנו אל העיר הגדולה בבוקר מוקדם, במכונית אחת, אולי בשתיים, אחוזי התרגשות. הנסיעה לתל-אביב אל אולפני "טריטון" המיתולוגיים במכונית ישנה ולא ממוזגת הייתה הנסיעה המהירה בחיי. באולפנים פגשנו את ראובן שפירא – מיתולוגיה עתידית בפני עצמו – אבל אז עדיין טכנאי בתחילת הדרך. על הקירות היו תלויים תקליטי זהב, בחדרים היתה המולת עסקים. באוויר עמד ריח מיוחד – ריח של מוזיקה. הגענו הביתה.

דליה רביקוביץ משוררת (צילום: שאול גולן)

גמרנו להקליט את השיר ולמקסס אותו ב-12 שעות. קיבלנו אותו על סרט של רבע אינצ'. כמה ימים אחר כך נסעתי אל דליה רביקוביץ'. אני לא זוכר איך הגעתי אליה. יכול להיות שהשם שלה היה בספר הטלפונים. רציתי להשמיע לה את השיר, רציתי לקבל את האישור שלה, רציתי לפגוש את המשוררת שטילטלה אותי, רציתי לפגוש משוררת. אני זוכר שהיה לי מוזר. פגשתי אישה רגילה, כמו אמא שלי, בבית רגיל, כמו אצל ההורים שלי, עם ילד סקרן בן 10 בערך, כמעט כמו הגיל של אח שלי. אני מניח שממשוררת ציפיתי ליותר. השמעתי לה את השיר. היא אהבה אותו ורק התרעמה על העובדה שחזרתי על שורה אחת פעמיים.

כמה ימים אחר-כך, בעזרת מישהו שיש לו קשרים, הגענו לגלי צה"ל, שם מסרנו את הסרט לאיש הכי חשוב בעולם המוזיקה – יואב קוטנר. הוא השמיע אותנו. פעם אחת. מאז השיר נעלם. הסרט כבר מזמן התקלקל ולי לא היה עותק שלו. לפני כמה שנים אמיר קיבץ את כל השירים שניגנו אי פעם לפני "אבטיפוס". אחד השירים שם הוא "בובה ממוכנת". לא שאלתי אותו איך הוא מצא אותו, בעיקר שמחתי לפגוש אותו שוב.

השיר הזה לא עומד כיום בשום סטנדרטים של עיבוד, הפקה, שירה, אבל הוא אחד מאלה שאני הכי גאה בהם. בעיקר בגלל שהוא תמיד מזכיר לי איך חלומות מתגשמים. אבל גם בגלל שהצלחתי להקליט את "בובה ממוכנת", השיר שהולך איתי מאז שאני בן 18.