שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    מכתב לאשתו של אהובי

    אני כותבת לך מתוך סוג של הזדהות. אני לא שונאת אותך, למרות שממש ניסיתי. גם אני הייתי פעם במקומך. עצוב לי שאני גונבת לך ממנו רגעי אהבה אסורים. אני כותבת לך מתוך צער אמיתי על שנקלעתי אני למקום כזה – פתטי ועלוב אולי לטעמך, אבל אני כאן כי אני אוהבת, ולא משום סיבה אחרת. אני פשוט לא מצליחה לצאת...

    היא פותחת לי את הדלת, ואני מתאבנת. איזה עיניים יפות, הים על גווניו משתקף לי מהן. ושיער גלי בצבע זהב נופל בעדינות על הכתף השמאלית. יופי נדיר ואצילי, התגלמות הטוהר וההדר. פתאום אינני מצליחה לנשום, שום הברה לא יוצאת באופן נהיר, היא מסתכלת עליי במבט חודר. אני נבהלת יותר.

     

    "שלום", יש לה קול רך ומתוק.

    "היי, הוא נמצא?" אני שואלת.

    "הוא?" היא מביטה בי ארוכות, מרימה זוג גבות מסודרות, משהה את הרגע, ואז היא קוראת לו.

    אני רואה חצי גוף שלו דרך הפתח הקטן של הדלת, הוא במטבח, מתקן משהו לא ברור ומציץ לעברי: "מה את עושה כאן?!" שואל ולא באמת מצפה לתשובה. אני רואה את הכעס מזדחל לעיניו. אני רוצה להתאדות ולהתמזג עם האוויר.

    הקול הרך שלה מתחדד בן רגע: "מה את רוצה ממנו? מה את רוצה???" היא צורחת, והיא ממש מעוניינת לקבל תשובה.

    אני מנסה לבלוע את הרוק, מנסה להיעלם ולא מצליחה.

     

    אני מתעוררת מהחלום הזה מלאה דמעות ושטופת זיעה קרה. כל גופי כואב. את הלב מפלחים זרמי תוגה. איך אני עושה לה את זה ובשביל מה? מה אני רוצה ממנה? מה?

     

    אני כותבת לך עכשיו. אשתו האמתית, הדמות המציאותית, לך אני כותבת, מתוך סוג של הזדהות. אני לא שונאת אותך, אף פעם לא הצלחתי. ממש ניסיתי, ורציתי, ולפעמים הרגשתי שזאת חובתי לשנוא אותך - אבל לא. אני לא יכולה. לא עשית לי שום דבר רע. את לא מכירה אותי. החלום הזה, שחלמתי עלייך בלילה, היה מפחיד. בחלום היית יפה מהמציאות, אולי כי תת המודע שלי חושב שמגיע לך להיות טהורה ממני. החלום הזה הקפיץ לי את המצפון היישר לחזית. המוסר נזל ממני, קמתי נוטפת זיעה ודמע.

     

    ריחמתי על שתינו. וקינאתי כל כך. כי הוא, הוא בחר בך

    עיניי העייפות נפקחו לבוקר מעיק, וכל היום סחבתי אותך איתי. שנאתי אותי בשבילך. כאבתי עבורך. ריחמתי על שתינו. וקינאתי כל כך. כי הוא, הוא בחר בך. עובדתית. הלוואי שהיית יודעת כמה הוא אוהב אותך. הוא שלך. יש בו חלק ששייך לי, אבל הוא חלק קטן, חלק שולי. הוא בדיוק החלק שאת לא משכילה לטפח - אני יודעת שזה לא פשוט כשהחיים הם כבר סוג בלתי נשלט ומעייף של שגרה.

     

    עצוב לי שאני גונבת לך ממנו רגעי אהבה אסורים. אבל הוא שבה את ליבי במבט אחד חטוף וריפא אותי, הוא הפריח את השממה שבליבי וגרם לי לחייך. הוא החזיר בי את היכולת לסמוך על אנשים, הוא גרם לי לשוב להאמין, הוא כישף אותי.

     

    והוא התקשר אליי עכשיו. שוב. הפעם עניתי לו. אני אוהבת אותו – אין מילה מספיק טובה כדי לתאר את שאני מרגישה כשאני איתו. זה גדול עליי. אני מכורה.

     

    הוא החביא אותך ממני, לכל שאלה מצא לי תשובה חמקנית

    אני רחוקה מאוד מלהיות אדם רע. לא ידעתי שיש לו אותך... לא ידעתי על קיומך. זה לא מנחם, אני יודעת, אבל לא היה לי המושג מה שמך. את יודעת כמה זמן היית "אין- שם" עבורי? "אין- שם" שידעתי שתהפוך להיות האשה החוקית. הוא החביא אותך ממני, לכל שאלה מצא לי תשובה חמקנית ומטעה. ושתקתי. אולי כי בתוכי לא רציתי לראות. היה לי נעים בפנטזיה.

     

    אני כותבת לך מתוך צער אמיתי על שנקלעתי אני למקום כזה – פתטי ועלוב אולי לטעמך, אבל אני כאן כי אני אוהבת, ולא משום סיבה אחרת. אני פשוט לא מצליחה לצאת...

     

    את ודאי מתעבת נשים כמוני. אני יכולה לנחש שאם היית יודעת מי אני, היית רוצה למחוק אותי מכאן. אולי את צודקת. אבל לצד כל הפסד יש רווח, ולצידו של כל רווח קיים ההפסד. גם במשולש הזה, על כל זוויותיו.

     

    את מרוויחה המשכיות מזויפת של זוגיות שאני מחייה. באגביות שקטה אני עוזרת לך, משמרת בשקט את מה שמת בקשר שלו איתך. ממלאה את החסכים שלו - ליטופי אגו, שיחות ארוכות על שירים וספרים, ריגושים, סקס, אהבה אחרת.

     

    הוא מרוויח יציבות עם רעננות חדשה ומעניינת.

     

    אני? אני מרוויחה אותו לזמנים קצובים, שעות גנובות של טעם מתוק עד כאב שעטופות בסרט אדום שנקרא "אהבה", אני חיה ב"כאילו", מרחפת על ענן לבן בארץ "אם ואילו".

     

    את שם, לא אני. וזה יישאר ככה. זה ממש לא זמני. זו נאיביות להאמין ולרצות אחרת. אני לא מחפשת אשמים כי אין, אבל אני בטוחה שכשאת תפקחי את עינייך, תחפשי. והאצבע המאשימה שלך תמצא אותי. האיש שבוגד באמון שלך לא רק הוא אשם , אני שמוכנה להיות איתו תמורת מינימום אהבה - גם אני לא אשמה. והרי לך סקופ - גם את, על הטוב והלא טוב שיש בך, אינך אשמה. אלה החיים. שרשרת של אירועים חסרי יכולת ניבוי. אז אל תחפשי אשמים...

     

    את בוחרת בשקט שבשגרה. טובה או רעה ככל שתהיה

    בתפיסה שלי, שלושתנו גם מפסידים - כי אנחנו חיים חיים שלמים שלוקים בחסר. הם חסרים אמת וכנות. ההבדל מצוי במודעות: הוא ואני ערים לחלקים החסרים. ואת, שחיה באמונה שלמה שהכל אמיתי, אף פעם לא שמת לב לריח שלי? אף פעם לא ראית את מבטו המהורהר? לא הרגשת שהוא משקר? את עיוורת לחלק החסר. אני לא יודעת אם זה טוב או לא טוב, אבל אני חושבת שזאת בחירה. את בוחרת בשקט שבשגרה. טובה או רעה ככל שתהיה, היא עדיפה לך על פירוק הפאזל הזה...

     

    האמיני לי שלא היה לי צורך קיומי למצוא את עצמי שבויה באהבה שכזו. דעי לך שאני מבינה את תחושת הבגידה, ואני לוקחת אחריות כמעט מלאה. אני לא אוהבת להיות כאן. אני שונאת לפגוע בך. אני שונאת את העובדה שאת פגועה אפילו מבלי שתדעי. כי תתפלאי לדעת, אבל גם אני הייתי פעם בצד שלך, נבגדת, שותקת, משתיקה ומתעלמת.

     

    אני לא מתיפייפת ומבקשת סליחה, כי אני יודעת שאף פעם לא תוכלי למצוא אותה עבורי.

    חשוב לי שתדעי שבמציאות אחרת הייתי שמחה לשבת איתך על כוס קפה. ממש לא רציתי לחבל ולקלקל ולהרוס את תמונת הפאזל, שכך או כך - היתה ותישאר שלך.

     

    ברגשות מעורבים,

     

    אני

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: ויז'ואל/פוטוס
    החלום הקפיץ לי את המצפון
    צילום: ויז'ואל/פוטוס
    הכרויות
    כתבו לנו
    מומלצים