שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    אליס בארץ הפרעות
    "ימים קפואים", סרט מסתורי ואפל בהפקה עצמאית, לוקח חומרים ישראליים ויוצר מהם מותחן פסיכולוגי מסויט שהוא גם פאזל של תודעה

    בשבוע שעבר הוכרזו שמות הסרטים שזכו למרב הקולות בתחרות פרסי האקדמיה ישראלית לקולנוע (הזוכים יוכרזו ב-14.9). "ימים קפואים", סרטו של דני לרנר, זכה בשתי מועמדויות: אחת על משחקה של ענת קלאוזנר, השנייה על הצילום של רם שוויקי. מצד אחד, מדובר במעט מדי מועמדויות לאחד הסרטים המדוברים

    של השנה. מצד שני, מדובר בהישג מרשים עבור סרט שעד לפני כשנה איש לא שמע עליו, וכלל לא היה בטוח שהוא אי פעם ייצא להקרנות מסחריות בקולנוע (מעבר להקרנות החצות הסינמטקיות). "ימים קפואים" הוא סרט שהופק בסכום זעום, באופן עצמאי, על ידי קולנוענים בתחילת דרכם, שהפיקו אותו במשך חודשים בלילות, מתחת לאף של התעשייה הממוסדת. ואז הוא עשה סנסציה קטנה וזכה בפרס הראשון בפסטיבל חיפה האחרון. ואז הוא נקנה להפצה מסחרית, ועותק הווידאו הומר לעותק פילם יפה, ועכשיו מגיע אל בתי הקולנוע בכושר מלא להפוך לסרט פולחן עבור קהל צעיר אך מתוחכם, שמוכן להרפתקאות קולנועיות מתעתעות מוח, ומתענג על אתגרי תודעה מהסוג עוכר השלווה. אני לא חושב ש"ימים קפואים" הוא סרט שיגרום לקופות בארץ להתרסק, אבל הוא סרט שאם קהל היעד שלו ימצא אותו, הוא יהפוך אותו לתופעה תרבותית, לסרט פולחן, לאחד מהסרטים האלה שאנשים מפתחים אובססיות לגביהם.

     

    על מגרעותיו של הסרט כתבתי כאן מיד בתום פסטיבל חיפה, שם צפיתי בו לראשונה (מאז ראיתי אותו שוב). הנחתי אז שאני רואה מעין עותק בעבודה. אלא שיוצרי הסרט, בוודאי אחרי הפרסים והתשואות, הלכו עם האינסטינקטים של עצמם והוציאו את הסרט כפי שהוא, בלי תיקונים, בלי עריכה מחודשת, בלי החלפת פסקול. ובדיעבד, יכול להיות שהם צדקו. "ימים קפואים", דווקא בזכות העובדה שהוא פרויקט עצמאי, חוץ תעשייתי, הוא מאותם סרטים שדווקא נקודות התורפה שלהם, הטעויות הקטנות, המקומות המחוספסים, הלא מלוטשים, מזריקים לסרט תחושה של אמינות. זהו סרט בעבודת יד, שנעשה בספונטניות, עם להט יצירתי/ קולנועי/ פסיכולוגי/ פילוסופי שכנראה רק רצה להגיע בשלום מכותרות הפתיחה אל כותרות הסיום. ליטוש הוא לוקסוס. והחן של "ימים קפואים" נמצא בחוויה האנדרגראונדית שלו.

     

    שננו את השם: ענת קלאוזנר. לא היה לי מושג מי היא עד הסרט הזה ואני לא בטוח אם הסרט היה עובד כפי שהוא עובד בלעדיה. זו כמעט יצירה לשחקן אחד. קלאוזנר מופיעה בסרט בכל סצינה וסצינה. יש שחקנים נוספים, אבל הם מופיעים כל אחד למשך שתיים-שלוש סצינות גג. המסע הלילי במורד מחילת הארנב הפלורנטינאית נעשית מבעד לעיניה של הדמות הראשית, וקלאוזנר מגלמת אותה מושלם: מחוספסת וקצת מרגיזה בהתחלה, נכמרת ובודדה בהמשך, ואז אבודה, נואשת, אובדת עצות, מאבדת את דעתה.

     

    יהיה קשה לתקצר את "ימים קפואים" בלי להחריב את המבנה הספירלי שלו. אפילו משפט סתום כמו "הגיבורה מתחילה לתהות האם מה שהיא חווה הוא ממשי או הזיה" נותן לכם טיפה יותר מדי מידע. כן, זה סרט עם טוויסט בסופו, אבל לא כדאי להתייחס אליו ככזה. כסרט-טוויסט "ימים קפואים" חלש. אם ראיתם כמה סרטים כמוהו, הגילוי הסופי מגיע מאוחר מדי, והוא בהחלט צפוי. אבל הדרך לשם מפתיעה ומקורית. קלאוזנר, בלי להחריב, מגלמת סוחרת סמים זוטרה הפועלת בלילה, במועדונים, הומלסית הפולשת לדירות ריקות להשכרה שהיא מוצאת ממודעות הסטודנטים, ומתבודדת שמנהלת קשרים באמצעות צ'טים באינטרנט, תחת שם הקוד "מיאו". הסרט, שמתחיל בסצינה סמלית של לידה, כשהגיבורה נטולת השם בוקעת מאמבט מלא מים ונאבקת על נשימתה, הולך ופולש לתוך מוחה. מה מדרדר אותה לעולם שיש בו פחות ופחות היגיון? למצב של ערות מסויטת, שבו חלומות מתערבבים עם המציאות? זה הסמים? הבדידות? ואולי הפיגוע במועדון לילה תל אביבי? מה הסיבה, ומה האליבי? ואת מי באמת היא מחפשת, בלופים האינסופיים, החוזרים על עצמם?

     

    כמו שכתבתי בעבר, "ימים קפואים" היה יכול להיות יותר. בייחוד במקום שבו הוא מנסה להיות גם סרט אימה פסיכולוגי, ולא רק מעשייה נבונה על חיים על קצה תהום התודעה. אבל הישגו העיקרי של הסרט הוא בעצם קיומו. "ימים קפואים" הוא מסוג הסרטים שתעשיית הקולנוע הישראלית מנעה מהם להתקיים כאן. התעשייה הממוסדת, ממומנת הקרנות, מעדיפה סרטי דרמה עם אחיזה ברורה בריאליזם. רוב בכירי התעשייה יסבירו באדיקות למה סרטי ז'אנר לא יכולים להתקיים בקולנוע הישראלי. ככה הם מחנכים את תלמידי הקולנוע, וכך הם שולטים על תוכני הסרטים המופקים בקרנות ובערוצי הטלוויזיה. סרט אפל? בלשי? אימה? דרמה פסיכולוגית? זה לא ילך כאן, הם אומרים. והנה בא דני לרנר, פריק קולנוע, שמצליח בדקות בודדות של סרט לצטט מפולנסקי ("הדייר"), היצ'קוק ("פסיכו", "ורטיגו"), קובריק ("הניצוץ"), "דוני דרקו" ועוד, ומראה שלא רק שאפשר לעשות סרט ז'אנר מתעתע-מציאות בישראל, אלא שאפילו אפשר לעגן אותו בתוך ההוויה המקומית. זו ההברקה הגדולה של הסרט: שהוא עוסק בחומרים מקומיים - פיגועים, קלאבינג, נ נח נחמן מאומן, מאבטחי קניונים, ועד הבית - ומצליח לרקום אותם לתוך עלילת מסתורין, שמשאירה את הצופה במצב תמידי של תהייה.

     

    עוד ב"סימנסקופ" בגיליון "פנאי פלוס": על "מוכרים בלבד 2", "נחשים על המטוס", "בטלסטאר גלקטיקה" ועוד

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    יצירה לשחקן אחד. ענת קלאוזנר ב"ימים קפואים"
    לאתר ההטבות
    מומלצים