שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    מודה ומתוודה: בעלי מעולם לא הציע לי נישואים

    זו היתה החלטה של שנינו, אנחנו כבר הרבה זמן ביחד, וזה משהו שהתבשל כבר כמה חודשים. זה פשוט קרה בצורה כל כך טבעית, שכל נושא ההצעה בכלל לא נראה רלוונטי. אבל איך להסביר את זה לחברות שלי?

    באחד מערבי שישי החלטנו סופסוף לצאת לאור. לראשונה מזה זמן רב הצלחנו לכנס את כל חברינו תחת קורת גגו של פאב הבית שלנו ובישרנו בחגיגיות שזהו, אנחנו מתחתנים.

     

    מובן שהשמחה היתה רבה, הרי מדובר בזוג הראשון של החבר'ה שהחליט ללכת עד הסוף. אבל לאחר שסיימנו את נוהל חיבוקים, נישוקים וצרחות, החל חלקו המביך של הערב.

     

    "נו, אז איפה הטבעת?", שאלה אותי יעל בטון פולני.

    "אה... אין לי טבעת", מלמלתי בתגובה.

    למשמע דבריי השתתקו לפתע כל בנות החבורה, ורק לאחר שסיימו לעכל את משמע אוזניהן, המשיכה יעל בחקירתה:

    "רגע, הוא לא קנה לך טבעת?"

    "לא", הצטדקתי, "בכל מקרה אני מתכוונת לענוד רק את טבעת הנישואים, אז זה נראה לנו מיותר".

    יעל ההמומה והאדיבה החליטה להעניק לי פתח מילוט כמתנת אירוסים: "טוב, אז לפחות תספרי לנו איך הוא הציע לך נישואים".

     

    אוקיי, נראה לי שזה הזמן ללחוץ לרגע על כפתור ה"פאוז" ולהציג את עצמי:

    נעים מאוד, קוראים לי אפרת, ובעלי מעולם לא הציע לי נישואים.

    עכשיו אפשר להמשיך.

     

    "אה, האמת היא שהוא לא ממש הציע", עניתי.

    "מה זאת אומרת לא הציע?" התפרצה הילה לשיחה, "אז איך בדיוק החלטתם להתחתן?"

    "זו היתה החלטה של שנינו", אמרתי בקול רם את מה ששיננתי לעצמי בלב מזה שבועות, "אנחנו כבר הרבה זמן ביחד, וזה משהו שהתבשל כבר כמה חודשים. זה פשוט קרה בצורה כל כך טבעית, שכל נושא ההצעה בכלל לא נראה רלוונטי".

     

    הודעתי לו ברשמיות שאנחנו צריכים לדבר

    ההחלטה על החתונה הייה באמת מאוד טבעית, לפחות עבורי. את אסף היה קצת יותר קשה לשכנע. לאחר שלוש שנות חברות ושנתיים של מגורים משותפים, אני כבר ידעתי בוודאות מה צריך להיות השלב הבא, אבל התאפקתי. לא רציתי להיות מזוהה עם אותן בנות לחוצות שממררות את חייו של החבר שלהן, והעדפתי להמתין בסבלנות עד שהוא יעלה את הנושא.

     

    סבלנות שמבלנות, כעבור כמה חודשים הודעתי לו ברשמיות שאנחנו צריכים לדבר. את התגובה בה נתקלתי היתה במקרה הטוב זהירה, ובמקרה הרע - צוננת. הסתבר שהבחור שאיתי בטוח ברגשותיו כלפיי, אבל הוא עדיין לא חושב שהוא בשל, וההליכה לחופה היא משהו שהוא רוצה להיות שלם איתו לא רק במאה, אלא במיליון אחוזים.

    אני, בתור צרכנית סדרתית של פסיכולוגיות דה לה שמאטע, הבנתי שאם כעבור שלוש וחצי שנות חברות הוא עדיין לא רוצה להתחתן, כנראה זה גם לא יקרה אף פעם. סוף העולם נראה קרוב מתמיד.

     

    אז זהו, שלא. כעבור עוד כמה חודשים של שיחות נפש לתוך הלילה, עיכול המצב החדש והתבוננות עצמית, אסף בישר לי ש"אוקיי. אני מרגיש שלם עם זה שאנחנו מתחתנים", וזה היה האות לתחילת תקופת ההכנות.

     

    בכל אותם חודשים שקדמו לחתונה שלנו יצא לי לבשר עליה לאנשים רבים שתופסים חלק זה או אחר בחיי - משפחה, חברים לעבודה, חברות ילדוּת וכו'. מהר מאוד הבנתי שהתגובה של חברותיי הייתה רק פרומו לשאלות הרבות שאני עתידה להיתקל בהן בכל פעם מחדש. כולם, ללא יוצא מן הכלל, ביקשו, מה זה ביקשו? התחננו, לשמוע ממני פרט אחד קטן: "נו, אז איך הוא הציע לך נישואים?"

     

    והאמת? הרגשתי ממש לא נעים לאכזב אותם. הייתי אכולת רגשות אשמה על כך שאני פשוט לא מסוגלת לספק להם את הסחורה הרומנטית שהם כל כך רוצים לקבל. בכלל, כל נושא הצעת הנישואים, שבהתחלה בכלל לא נראה לי עקרוני, תפח בהדרגה לממדים מפלצתיים. כל מיני נשמות טובות ניסו להסביר לי שאני חייבת, פשוט חייבת, לגרום לו להציע לי נישואים, אחרת, הם איימו, "הוא יצטער על זה כל החיים. הוא לא מבין שהוא נותן לך נשק שתוכלי להשתמש בו בכל מריבה עתידית ביניכם".

     

    עניין של חיים ומוות עבור בנות רבות

    מתברר שהצעת הנישואים היא אשכרה עניין של חיים ומוות עבור בנות רבות. אורית, שהיא חברה טובה שלי ועתידה להתחתן בקרוב, היא דוגמה טובה. גם לאחר שהיא ובן זוגה החלו לכתת רגליים בין גני אירועים, היא עדיין סירבה לאשר שהם מתחתנים. ולמה? כי היא עדיין לא קיבלה הצעה, שלא לדבר על טבעת. לטענתה, הצעת הנישואים היא חלק אינטגרלי מכל תהליך החתונה, והיא לא מוכנה לוותר על המחווה הרומנטית הזאת. רק לאחר שבעלה לעתיד כרע ברך כדת וכדין התבצע המהפך, והיא הסכימה לשנות באופן רשמי את הסטטוס שלה ל"מאורסת".

     

    חברה אחרת שלי, מרב, עברה לא מזמן את גיל 30 ומאז הפכה רשמית ללחוצת-חתונה. למרבה הצער, בקצב הזה היא תישאר רווקה עוד כמה שנים טובות. לא, היא לא ישנה באלכסון, יש לה חבר חם ואוהב כבר יותר משלוש שנים, אבל עד שהיא לא תקבל ממנו הצעת נישואים לפי הספר, היא לא מוכנה בשום אופן להעלות את הנושא.

     

    בכלל, מאז ה"מקרה" שלנו חברים רבים משתמשים בנו בתור תירוץ לא להפיק הצעות נישואים מושקעות לבנות זוגם. הפכנו למודל הלא רומנטי של הזוגות הנשואים. לא אחת התבקשתי במטותא להסביר ל-XXX ש"זה ממש לא משנה אם הגבר מציע נישואים באופן רשמי או לא". ניחא, לזה כבר התרגלתי. מצד שני, מבטי השיטנה שאני מקבלת במקרים האלה מצד הבחורה עדיין צורבים אותי בכל פעם מחדש. הפכתי באופן רשמי למחרבת הצעות הנישואים הלאומית.

     

    גם עליי, בתקופת ההכנות לחתונה, כל הסוגייה הזו החלה להשפיע. כלפי חוץ שמרתי על מחוייכות אדישה, אבל מבפנים הספקות אכלו אותי. פתאום התחיל להטריד אותי שרק אני עסוקה בארגון החתונה, והוא עושה טובה כשהוא מצטרף אליי לפגישות עם בעלי המקצוע. אחר כך שמתי לב שהוא כמעט לא מדבר על החתונה, והתחלתי לחשוש שאולי שהוא מדחיק משהו. בשלב הבא כבר הייתי בטוחה שהכרחתי אותו להתחתן, והוא בטח יבין את זה שבוע לפני התאריך המיועד ויבטל הכל.

     

    היום אני כבר יכולה לנשום לרווחה ולהודות שטעיתי. יש רגע אחד מהחתונה שלנו אותו אני זוכרת במיוחד ולא אשכח לעולם. זה היה לאחר שהוכרזנו רשמית כנשואים. עמדנו זה מול זו תחת החופה, והבטנו זה לזו בעיניים. ולמרות מבטיהם של מאות האורחים שהקיפו אותנו, הרגשנו כאילו אנחנו לבד בעולם.

     

    אף פעם לא ראיתי את אסף כל כך מאושר, ואת ניצוץ האהבה בעיניים שלו היה קשה לפספס, במיוחד לי, שמכירה אותו כל כך טוב. ואז ידעתי: זו היתה, בלי צל של ספק, הצעת הנישואים הכנה והמקסימה ביותר שאפשר לקבל. אז למי איכפת אם היא הגיעה בדיעבד, כל עוד היתה כלולה בה טבעת?

     

     

    • הצעת הנישואים שלכם היתה מיוחדת במינה? כיתבו אלינו בצירוף תמונה, ואולי נפרסם אותה כאן.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: ויז'ואל/פוטוס
    רגע, הוא לא קנה לך טבעת?
    צילום: ויז'ואל/פוטוס
    הכרויות
    כתבו לנו
    מומלצים