החבר שלי, בעלי, אהוב נפשי, מת
נגמרה ה"שבעה", הגיעו אותם ערבים ראשונים. הבנות ישנות, הקירות דוממים. הטלפון מצלצל ולא בא לך לענות, רוצה אותו, לדבר איתו, לספר לו מה קרה. נפלו השמיים עלי. עם הזמן, למדתי לחיות את הלבד ואת הבדידות, למדתי לבקש עזרה, ואני לומדת גם לאהוב שוב. כי אם לא ננסה, אם לא ניתן אמון, איך נדע?
נגמרה ה"שבעה", עוד כמה ימים אחרי אני עטופה, ואז מגיעים אותם ערבים ראשונים. הבנות ישנות והקירות דוממים, אין עם מי לדבר, הטלפון מצלצל ולא בא לך לענות, רוצה אותו, לדבר איתו, לספר לו מה קרה. נפלו השמיים עלי. נשארתי אלמנה וכולי בת 35.
כמעט שנה אחרי, ולמדתי המון. המון בדידות, בכי וגעגוע, הרבה טוב לב של אנשים וגם אטימות, הכל מהכל, מכל הגוונים והסוגים.
השאיר לי צוואה יקרה, שתי בנות צעירות ומקסימות שנשארתי אני לגדל לתפארת. מעולם לא חששתי לעצמי כמו בתקופה הזו. מה יהיה אם יקרה לי משהו, מי יטפל בהן, מי יאהב אותן, מי יחבק ומי ידאג להחדיר בהן, כפי שאני משתדלת כל כך, את הידיעה שמאסונן ניתן רק לעלות, שנפילה היא בכלל לא אופציה. ללמד אותן שמותר לבכות, להתגעגע, להתייסר אבל מותר ואף חשוב לצחוק, לשמוח לחייך. הראש עובד כל הזמן. איזה אנשים הן יגדלו להיות, מה יהיה עלי.
את לומדת לפרגן לעצמך, והמון
עם הזמן לומדים לחיות את הלבד ואת הבדידות. כן, את לומדת לפרגן לעצמך, והמון. כמו אצל בנות, זה בא לידי ביטוי בקניות מטורפות. בגדים, נעלים, חזיות. לומדת לבקש עזרה - כי עד היום לא ממש ידעתי איך עושים את זה. לומדת, לפני שמגיעה לתשישות, להודיע לקרובים על הצורך במנוחת סופשבוע איתי, בלי הבנות, כן, גם את האוויר הזה צריך לפעמים.
ולומדת לאהוב מחדש. כן, גם את זה מפרגנת לעצמי.
ואני תוהה, ביני לבין עצמי, מה יילד יום עבורנו? האם עתיד קל יותר? האם נוכל לצמוח מתוך האבל, האובדן והמחיר הכל כך יקר ששילמנו, האם באמת אצליח להעביר לבנותיי שמתוך צערן ניתן לצמוח ולהתחזק, והאם באמת, לאורך זמן, אוכל לאהוב, כפי שאהבתי, בלי שאלות, בלי חששות, להיות בטוחה שאותו אחד יהיה שם תמיד בשבילי, בשבילנו. לדעת שאהיה שוב מסוגלת לתמוך, בלי סייגים, בלי שאלות, בלי חששות.
השנתיים האחרונות לחייו היו למודות סבל. הייתי שם בשבילו, ורק היום אני מודעת לכמה ויתרתי על עצמי וכמה היה ברור לי שזו הדרך היחידה כזוגתו, שאין אופציה אחרת. לפעמים אני מרגישה לא הוגנת עם ציפיותיי מבן זוג חדש. כל כך הרבה לבקש ממישהו. ומצד שני, איך זוגיות אמורה להיראות אם לא כך. הלא לא לעולם נהיה חזקים, בריאים ויפים.
נשמע מוכר? כן, בסופו של דבר גם אנחנו, האלמנות, נשים. עם רצונות ותאוות, עם חשקים וחלומות. הם לא מתו איתו, רק נרדמו קצת, החושים די התחדדו, מוצאת עצמי חשדנית יותר, חששנית יותר. שוב לא בטוחה שמה שהיה הוא שיהיה. עולמי די התערער. לעומת זאת, את הלבד אני מכירה. ככל שהוא יכול להיות נורא, הוא עדיף מפשרה על העתיד.
האם אמצא שוב נפש תאומה כפי שהיתה לי?
מרגישה חדשה וירוקה בכל מה שקשור לזוגיות חדשה, אחרת. לא מחפשת היום את החתונה, בעיקר את חברוּת הנפש. האם אמצא שוב נפש תאומה כפי שהיתה לי? האם אמצא את אותו אחד שאוכל לצחוק איתו על חולשותיו, על חולשותיי? האם אמצא את האחד שאוכל לבנות איתו עתיד חדש? מרגישה מצד אחד מוכנה לנסות, ומצד שני עייפה בשביל משחקים. חוששת מכל מה ששומעת על מה שהולך "בחוץ" ב"שוק הבשר". לא בנויה לסטוצים ומשחקים.
עיקר חששותיי היום מתמקדים בבנות. הן כל כך מחפשות את הדמות הגברית, זו שעושה תחרות בבריכה, מרכיבה על כתפיים, אבא שבארוחת שישי אפשר לספר לו את חוויות השבוע, ערבים שהפכו פתאום ריקים וחסרי משמעות, אבא. לא,
זהו בעיקר, היומיום הפך להיות עמוס כל כך. מה שנחלק פעם בין שניים הפך להיות משא כבד על כתפיי, שאמנם רחבות, אבל מקווה שמספיק כדי לשאת את כל מה שמצפה לנו, ומקווה שרק דברים טובים.
לפנייה לכתב/ת 
