שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    מה עובר על ולנטינו רוסי
    אחרי חמש שנים בטופ, הרוכב הגדול בהיסטוריה עלול לאבד את אליפות המוטו GP. למה? כי האופנוע של ימאהה דפוק, כי המתחרים מתחילים לצמצם פערים - וכי נפל עליו משהו שיכול לגמור כל אלוף. לא, לא קיפניס: מזל רע

    ולנטינו רוסי, האלוף הכי גדול שהיה לעולם מרוצי האופנועים אי פעם, בצרות. הרבה ספורטאים עוברים תקופות קשות, אבל רוסי הוא לא סתם ספורטאי: הוא תופעה בקנה מידה עולמי, ממש כמו ארמסטרונג חד-האשך, קרל לואיס או פלה. תותח כמוהו, עילוי שמרסק את האופוזיציה ושולח אותה בדמעות לטיפול פסיכולוגי, יש אולי אחד בדור. אבל כשהשורות האלה נכתבות, שבעה סבבים לפני סיום עונת המוטו GP, האלוף הנצחי מוצא את עצמו בפיגור של 51 נקודות ממוביל הטבלה.

     

    את הנקודות שרוסי כן צבר הוא השיג בשיניים, תוך מאבק בענן של נאחס וגם שבר ביד. לראשונה זה חמש שנים, האליפות לא תלויה רק בו. משהו רציני מאוד צריך להשתבש אצל ניקי היידן, מוביל האליפות, כדי שגם הפעם זה ילך. אם מסתכלים על העונה הנוראית שעברה על רוסי עד עכשיו, זה נראה חסר סיכוי. והשאלה היא מה, לכל הרוחות, התחרבן.

     

    האיש שנולד עם מנוע ביד

    לענקי הספורט, בכל ענף שלא יהיה, יש תמיד משהו שמפריד ביניהם לבין התחרות. טאץ', אדג', איזה יתרון מסתורי שמשאיר אותך פעור פה. ולוולנטינו רוסי היה את זה מגיל צעיר. למעשה, הוא מאלה שיצאו מהרחם בווילי.

     

    כבר בגיל 17 הוא כיכב בזירה העולמית, בעונה הראשונה שלו בקטגוריית הגרנד-פרי 125 סמ"ק. שנה אחר כך הוא לקח את האליפות. משם הוא עבר ל-250; גם בקטגוריה הזאת הוא בדק את השטח בעונה הראשונה, ובשנייה חזר עם הגביע לפסטה של אמא. וזה לא נעצר כאן. במעבר לקטגוריה הבכירה - 500 סמ"ק בזמנו - הוא עשה את זה שוב. אבל בדיוק.

     

    עכשיו כבר לא היה ספק שמדובר בתופעה. מאז אותה אליפות ב-500, אי אפשר היה לעצור את רוסי. התקנות השתנו, האופנועים השתנו, והוא בשלו. עף קדימה, שובר שיאים ואוסף אליפויות. רוכבים גדולים קמלו תחת שרביט המלוכה שלו. רוכבים אחרים כבר הבשילו והיו מוכנים לאליפות, עד שבא הילד וחטף להם אותה מתחת לידיים, למשל מקס ביאג'י וסטה ג'יברנאו, שעדיין אוספים את השברים וכנראה לא יצליחו לאחות את הקריירות שלהם לעולם.

     

    צריך להבין שהבנאדם לא משחק פינג פונג. הוא רוכב על האופנועים הכי מטורפים בעולם, והוא עושה עליהם דברים שגורמים להתקפי לב גם אצל המהנדסים של היצרן. מדובר בחיות ששוקלות 140 קילו, מוציאות הספק של 240 כ"ס ומפתחות כ-320 קמ"ש במהלך מרוץ. רוסי אמנם דוהר עליהן בסגנון נקי ורגוע, אבל הוא עושה את זה בקצב שגורם לכל השאר להזיע בניסיון לשמור מגע. ואם הם מתקרבים קצת יותר מדי, הוא תמיד מצליח איכשהו לפתוח מבער ולמצוא עוד מהירות, מה שמייאש את המתחרים ומגניב אותנו. את הניצחונות הוא חוגג בסצינות מופרעות בהפקת מועדון המעריצים העצום שלו. ככה זה אצל רוסי, הכל בסטייל.

     


    אני עוד אחזור. תראו איך הן מאמינות בי

     

    אבל כשאתה המלך הבלתי מעורער של הגבעה, תמיד מגיעה שאלת האתגר הבא. לרוסי זה קרה בסוף שנת 2003: אחרי רצף אליפויות בקטגוריה הבכירה על אופנועים של הונדה, הוא החליט לנסות משהו חדש וחתם עם ימאהה - חברה שדישדשה עד אז במרכז השדה במקרה הטוב.

     

    עולם מרוצי האופנועים נכנס לאקסטזה. זאת היתה הזדמנות לקבל תשובה לשאלה הנצחית: מי החלק החשוב יותר במשוואה, הרוכב או האופנוע. ורוסי ענה עליה עם סימן קריאה. על אופנוע נחות משמעותית, שעבר פיתוח ממש במהלך העונה, הוא הצליח כנגד כל הסיכויים להעביר את כתר האליפות לימאהה ב-2004. ב-2005 הוא הוסיף לה עוד תואר ועוד סימן קריאה - וסיים את העונה בשיא גדולתו. אבל אז הגיעה עונת 2006.

     

    לך, יא איטלקי

    כבר במבחני טרום העונה היה אפשר לראות את הסימנים שיהפכו את השנה הנוכחית של המוטו GP לאכזרית ולביזארית (לא רק מבחינת רוסי, אבל נגיע לזה). משהו בקבוצת ימאהה לא תיקתק כמו שצריך, תרתי משמע.

     

    במהלך השנתיים שעברו מאז שרוסי נכנס לתמונה, ימאהה הפכה לקבוצת המרוצים הטובה ביותר בסבב אליפות העולם. רוסי הביא איתו את המכונאי הראשי - ג'רמי ברג'ס האוסטרלי, שהיה מזוהה עם הונדה במשך 25 שנה - והשניים התחילו לפתח יחד את ה-M1, אופנוע המוטו GP של ימאהה, שלא ממש כיכב עד אז בלשון המעטה. שיתוף פעולה מלא מצד היצרן היפני, בשילוב עם היכולות הטכניות של ברג'ס והכישרון האנליטי של רוסי, הביאו את האופנוע לרמה תחרותית בקצב מטאורי. התוצאה, כאמור, היתה שתי אליפויות. אבל אז השתבש משהו.

     

    זה התחיל כשדגם 2006 של ה-M1 פיתח רעידות מסתוריות. לאף אחד לא היה מושג אם הבעיה נבעה מהדור החדש של צמיגי מישלין, מהאופנוע החדש או מהכוונונים שהמערכות שלו עברו לקראת הרכיבה, ה"סט-אפ" שמקבל כל כלי לפני מרוץ. ואם זה לא מספיק, אז הבעיה הופיעה ונעלמה לסירוגין במסלולי מבחן שונים - למרות שבאופנוע הוחלפו מכלולים שלמים, במטרה לפתור את התעלומה. לקראת הזינוק למרוץ הראשון של העונה בחרז, ספרד, רוסי וברג'ס היו אובדי עצות. ובסדרת המרוצים המתקדמת והמטורפת בעולם, אי אפשר להגיע למסלול חצי מוכן ולצפות שיהיה בסדר.

     

    בחרז זינק רוסי מהמקום התשיעי על הגריד, ממש לא המקום הטבעי שלו. במהלך התאוצה לפנייה הראשונה התנגש בו רוכב אחר ושלח אותו מחוץ למסלול. רוסי חזר למרוץ במקום האחרון, והצליח לסיים במקום ה-14 והמביך מבחינתו. זאת היתה פתיחה מחורבנת, וזאת היתה רק ההתחלה. ההתנגשות הזאת היתה טעימה ראשונה ממשהו שעתיד ללוות את רוסי במהלך כל העונה: מזל רע. אתה יכול להיות הרוכב הכי טוב ביקום, אבל במסלול שבו כולם רוכבים על הקצה, רוכב אחר תמיד עלול לעשות טעות שגם אתה תשלם עליה.

     

    במרוץ השני, בקטאר, רוסי ניצח והצית את התקווה שספרד היתה פלופ חד-פעמי. אלא שהבעיות עם האופנוע והרעידות המוזרות לא נפתרו - ואם בעיות טכניות וטעויות של אחרים זה לא מספיק, אז בעונה הנוכחית הרגיש רוסי בפעם הראשונה גם את הלחץ של רוכבים חדשים ומוכשרים, הדור הבא של אלופי העולם.

     

    עונת 2006 עומדת בסימן ההבשלה של רוכבים צעירים עם דם בעיניים, ובראשם ניקי היידן ודני פדרוסה, שני הפכים גמורים. היידן האמריקני הוא רוכב הפיתוח של חברת הונדה; כבר ב-2005 הוא החל להראות ניצוצות של טירוף ודרייב בלתי נלאה. הוא אפילו ניצח בסבב האמריקני. בעונה הנוכחית, למרות שהוא רוכב על אופנוע ניסוי (שאמור לבחון מערכות לקראת ירידה בנפח המנוע מ-990 ל-800 סמ"ק, שינוי שייכנס לתוקף בעונה הבאה), היידן תמיד מצליח איכשהו להתברג בחוד.

     

    על תקן תמונת הראי של האמריקני הצעיר והאנרגטי ניצב מלפפון ספרדי חמוץ בשם דני פדרוסה, אחד הרוכבים הכישרוניים ביותר שעלו אי פעם על מסלולי אליפות העולם. הוא קטן, קל, מחושב, מדויק וחד כמו מנתח מוח. פשוט מכונת רכיבה, וזה כבר בעונה הראשונה שלו בקטגוריה הבכירה. שני אלה, לצד שמות מזדמנים כמו מרקו מלאנדרי, כריס וורמיולן וקייסי סטונר, הם חלק מדור טרי של רוכבים מצוינים שלא ידעו את השררה של רוסי והולכים על כל הקופה בלי לדפוק לו חשבון - דווקא בשנה הכי מחורבנת שלו.

     

    דמעות על האספלט

    העונה המשיכה אל הסבב הטורקי. מבחינת ה-M1 לא השתנה כלום; בעיות התנהגות, רעידות, וקצב שמאפשר זינוק רק מהמקום ה-11. אבל שם קרה גם משהו שבאמת לא אמור לקרות: טעות רוכב נדירה של רוסי. פספוס של הקו ואיבוד הדרייב באחת הפניות של ההקפה השנייה דירדרו את האלוף אל המקום ה-14. הלחץ התחיל כנראה להשפיע, אבל במהלך המרוץ הוא מצא את המשאבים שאיפשרו לו לעקוף בחזרה חצי עולם ולסיים רביעי.

     

    עכשיו כבר היה ברור שהאליפות לא תגיע השנה בקלות, והמרוץ הרביעי בשנגחאי נתן סיבה טובה לתהות אם היא תגיע בכלל: רוסי נאלץ לפרוש, בגלל חתיכה שעפה מהצמיג הקדמי. בעונה כזאת, שבה כל נקודה חשובה, פרישה בלי ניקוד היא מכה אכזרית במיוחד. במשך שנים היה לרוסי לא רק כישרון, אלא גם מזל שהשאיר את הכלים שלו נטולי תקלות. עכשיו המזל הזה נגמר. מי שלא ראה את זה בסין ראה את זה במרוץ הבא, בצרפת: בהקפה ה-21, ודווקא כשרוסי הוביל במרוץ, המנוע של הימאהה M1 פשוט מת.

     

    זה כבר היה באמת יותר מדי. לראות את הילד השמח הזה, אייקון של שטותניקיות מנצחת, הולך בראש שמוט אל מכונית האיסוף - זה היה פשוט עצוב. ברגע ההוא, אחרי שהימאהה שלו נדם פתאום, משהו נשבר אצל "רוסיפומי". ראו את זה בקצב ההליכה שלו, בשפת הגוף, בעיניים הדומעות. הוא ידע שזה לא מגיע לו. הוא ידע שהוא נותן את כל הנשמה, וזה פשוט לא הולך. הכל קורה לו: רעידות, התנגשות, צמיגים קרועים, שלדה בעייתית, טעות אחת ואופנוע אחד שנפח את נשמתו. יש גבול למה שבנאדם יכול לספוג.

     

    בנקודת השבירה הזאת עבר הפוקוס אל מאחורי הקלעים של עולם המרוצים: לנוכח האכזבה מהאופנוע של ימאהה לשנת 2006, החלו לחשושים שרוסי עומד לעזוב. דוקאטי אפילו פתחה איתו במגעים מתוך פנטזיה להושיב רוכב איטלקי - ועוד הגדול בכל הזמנים - על האופנוע האיטלקי שלהם. התקשורת, עם כל האהבה שלה לרוכב הזה, עשתה את מה שהיא תמיד עושה במקרים כאלה: פירסמה כותרות ענקיות, באדום, עם סימן שאלה. האם זה הסוף? כל אדם עם טיפת שכל בראש ידע שהשאלה הזאת דבילית מיסודה, אבל גם אצל המעריצים הגדולים ביותר החל לקנן ספק קטן ומציק.

     

    כל מי שהגיע אי פעם להישג ספורטיבי יכול להתחבר למה שעובר היום לוולנטינו רוסי בראש. אחרי שכבשת את הפסגה, קשה לחזור אחורה. אחרי שביססת את מעמדך כשליט, נסיגה למעמד של נתין פשוט לא מתקבלת על הדעת. יש ממך ציפיות, הוכחת שאתה יכול לקום מהעפר, שאתה האלוף. דעיכה איטית אל מעמקי הממוצע והאפרורי היא משהו שקורע לך את הכבד. ובנקודת השפל הזאת, אחרי פתיחת עונה צולעת ושני מרוצים ללא ניקוד, משהו היה חייב לקרות.

     

    המרוץ הבא בסבב האליפות היה במסלול מוג'לו באיטליה. הסיבוב הביתי של רוסי, שהחליט לעשות מעשה ולהטיל את כובד משקלו בתור הרוכב שהעלה את ימאהה מביוב הגרנד-פרי. בצעד שפירושו הפסד של טונות כסף, החברה נענתה לדרישה של הרוכב הבכיר שלה, אמרה יפה שלום לדגם 2006 וניערה את האבק מהאופנוע שזכה באליפות בשנה שעברה. בתמורה הפתיע רוסי, ובניגוד לכל התחזיות חידש את החוזה עם ימאהה לעונה נוספת. אחר כך הוא ניצח במוג'לו בפער אדיר שסתם לכולם את הפה. הוא הולך עד הסוף, זה היה המסר. אלופים לא פורשים באמצע הקרב.

     

    יכול להיות שזה לא נגמר

    אוי, כמה הייתי רוצה לספר לכם עכשיו איך המטורף מטבוליה יצא מהמשבר והמשיך לקרוע לכולם את התחת. אבל אי אפשר, כי זה לא מה שהיה.

     

    בסבב הבא, בקטלוניה, נכנס להיסטוריה אחד מימי המרוצים הכי דפוקים שהיו אי פעם בספורט הזה. במהלך הזינוק התנגש סטה ג'יברנאו, עד לא מזמן יריבו הגדול של רוסי, בחברו לקבוצת דוקאטי לוריס קאפירוסי: ידית הבלם של ג'יברנאו נלחצה כנגד הזנב של קאפירוסי, והדוקאטי של סטה התרומם לסלטה מפוארת. בדרך הוא לקח איתו ערמה של שמות גדולים אל החצץ שבצידי המסלול; שני רוכבים איבדו את ההכרה. רוסי ניצל מהטבח הזה, אבל המרוץ הופסק.

     

    לקראת הזינוק השני שבקו חיים שני אופנועים - סוזוקי וקאוואסקי - על הגריד. בסופו של דבר, המרוץ הצליח לצאת לדרך רק בזינוק השלישי. רוסי ניצח, אבל שליש מהרוכבים באותו יום היו בעיקר ניצולי תאונת דרכים.

     

    הניצחון בקטלוניה, השני ברציפות של רוסי, גרם לתחושה שהכל הסתדר אצל האלוף. אבל במרוץ הבא, בהולנד, הוא שבר את היד במקצה האימון. ומכיוון שצרות אף פעם לא באות לבד, זאת היתה תחילתו של רצף בן ארבעה מרוצים שהיווה אות ומופת לכל החרא שרוסי אכל השנה. תמצית של עונה מהגיהנום.

     

    אל המרוץ ההולנדי הוא הצליח לזנק למרות הפציעה, אבל מכיוון שלא השתתף במקצי הדירוג, הוא עשה את זה מהמקום האחרון בגריד. עם מפרק יד שבור הוא הצליח לגרור את הימאהה המקרטע עד למקום השמיני. למרוץ באנגליה הוא זינק עם גבס על היד, וסיים שני; בסקסונרינג הגרמני הוא אפילו ניצח, אבל רק אחרי מאבק עיקש וצמוד עם שלושה צעירים נחושים ומטורפים: דני פדרוסה, ניקי היידן ומרקו מלאנדרי. כל מי שהיה שם ראה שהאלוף עדיין לא מצליח לשקם את ההגמוניה המוחלטת שלו, שהחבר'ה החדשים הולכים איתו ראש בראש בלי שום רגשי נחיתות. ועם זה לא קל לרוסי להשלים.

     

    המרוץ האחרון לפני שהגיליון הזה יורד לדפוס נערך בלגונה-סקה שבארה"ב. המסלול הביתי של הרוכבים האמריקנים, ובראשם ניקי היידן, שכאמור מוביל את טבלת האליפות. גם כאן רוסי נתקל בבעיות סט-אפ קשות וזינק מהמקום העשירי; כמו גדול הוא לא ויתר וצימצם עד מרחק נגיעה מהמקום השלישי, אבל אז נאלץ להאט. הפעם בגלל צמיג אחורי שהתפורר מהחום. לא עברו שתי הקפות, והגורל האכזר שוב התפוצץ מצחוק כשהמנוע של הימאהה נכנע וריסק את קרביו לדעת. רוסי, בפעם השנייה השנה, לא הצליח לסיים מרוץ ועזב את אמריקה בלי ניקוד - ברגע הכי קריטי של בעונה.

     

    נכון לרגע זה, מינוס של 51 נקודות לא נראה כמו משהו שאפשר לסגור. פשוט בלתי אפשרי - ודווקא בגלל זה, אולי העסק לא אבוד לגמרי. אחרי הכל, אנחנו מדברים פה על ולנטינו רוסי. על מישהו שעשה קריירה מהבלתי אפשרי.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    הישיבון
    מומלצים