עידית מטפלת במחלות עור באמצעות היפנוזה

היא הביטה בידיו ובגיליון הרפואי שלו ופנתה אליו בשאלה לא שגרתית: "למה אתה חושב שיש לך אקזמה"? דני לא חשב פעמיים. "זה העונש שלי", ענה. בשיחה איתו התברר ששנתיים קודם לכן, כשהיה בן 40, הוא בגד באשתו, היא גילתה את זה, והוא התמוטט מבחינה כלכלית ומשפחתית. בהדרגה הוא שיקם את עצמו, אך כשכבר היה נדמה לו שהטראומה מאחוריו, פרצה האקזמה. הוא האמין שזה הגיע לו.

המשך הטיפול אף הוא היה לא שגרתי. הרופאה שאלה אותו למקצועו, וכשהבינה שהוא עוסק בשיפוצים, הושיבה אותו מולה והפנטה אותו. בפגישות הבאות ובתרגולים בבית למד דני "לסלוח ליד", ובאמצעות טכניקות של דמיון מודרך הוא טייח, מירק וניקה אותה, ממש כפי שהיה משפץ קיר פגום. במפגש הרביעי עם הרופאה הוא הציג בגאווה כפות ידיים נקיות לחלוטין מנגעים.

אוריון, 41, היא רופאת העור היחידה בארץ שמטפלת במחלות עור שונות באמצעות היפנוזה. עמיתיה אמנם לא משתגעים על הטיפול החדשני, אבל בשביל מאות המטופלים שהחלימו באמצעותה זה לא ממש משנה. "המון מחקרים מצאו קשר הדוק בין מחלות עור ובין בעיות פסיכולוגיות ופסיכיאטריות", היא אומרת. "העור הוא גם ראי הנפש וההיפנוזה היא החוליה המקשרת בין הגוף ובין הנפש.

"אם רק אקשיב היטב למטופל, הוא ייתן לי את התשובה למחלתו, וזה לא משנה אם ההסבר שלו נכון רפואית או לא, אותי מעניין איך הוא תופס את מחלתו ומהם היחסים שלו איתה, כי רק לזה יש השלכה על הצלחת הטיפול. חשוב לי גם לדעת מה רמת הציפיות שלו, ולהכיר את מבנה האישיות שלו. דיכאוניים, למשל, לא מתאימים לטיפול. חשובה המוטיבציה לטיפול, כי אם המחלה משרתת אותו בדרך כלשהי והוא מפיק רווח משני ממנה, ההיפנוזה לא תעזור".

איך תדעי את זה?

"עניין של הקשבה ותשאול. הייתה לי פעם בחורה שסבלה מפסוריאזיס אבל מסיבות שונות היא לא רצתה להירפא ומי שדחף אותה לטיפול הייתה אמא שלה. בחורה כזאת לא מתאימה לטיפול. לעומת זאת מטופלת אחרת שלי סבלה מפריחה קשה בכפות הידיים, תמיד לפני ניקיון גדול בבית. הפריחה יצאה כדי להימנע מהקונפליקט המשפחתי והסטרס הנלווה אליו. כשהיא הגיעה אלי היא כבר פתרה את הקונפליקט הזה ובכל זאת הפריחה המשיכה להופיע, כי לא פעם הגוף לומד את הסימפטום והוא משמר אותו".

מבחן המפתח

היא מדברת בשקט, כמעט בלחש, מקרינה סוג של שבריריות שעומדת ביחס הפוך לעובדה שמדי יום היא נחשפת לנקודות הבושה והתסכול של רבים ונוגעת בהן. נקודות מוחשיות לחלוטין, כי שלא כרופאים פנימיים שלא רואים את הבטן או הראש הכואבים, אצלה אי אפשר לזייף. העור מגלה את כל הבעיות הרגשיות, שבאות לידי ביטוי בפטריות, יבלות ופצעים ואף בספחות ובגידולים. מגיל 12 חלמה להיות רופאה. פסיכיאטרית דווקא. היא נמשכה לסיפורים של האנשים, לדרמות של חייהם.

בשנה הרביעית ללימודי הרפואה כשנדרשה לעבוד במחלקה הפסיכיאטרית בשלוותא גילתה שזה לא בשבילה. "נחשפתי לעומקים עצומים של הסבל האנושי שאז לא יכולתי להתמודד מולם. התקשיתי להבחין בין השפוי ללא שפוי".

היא חיפשה תחליף לחלום הפסיכיאטריה. רגע לפני שחשבה לפרוש לחלוטין מהלימודים הגיעה למחלקת העור והתאהבה. "ברפואה הפנימית התהליכים והשפה דומים, ואילו ברפואת העור הכול שונה. צריך שכל ישר, אבל גם להיות כמו שרלוק הולמס".

וזה בדיוק גם מה שמרתיע במחלות האלה.

"בתור רופאה יש מעט מאוד דברים שמרתיעים או מגעילים אותי. פעמיים בשנות לימודיי התעלפתי. פעם ראשונה בתחילת הלימודים, כשניתחנו גופות ובאחת מהן היו תולעים, ופעם שנייה כשהשתתפתי לראשונה בחיי בניתוח לכריתת שד והמנתח החל לחתוך את השד. בניתוחים הבאים כבר לא הייתה לי בעיה. היום אני יכולה לראות הכול, למרות שלא פעם יש מטופלים שמתביישים להראות לי פטרת ברגליים, שלא לדבר על איברי מין נגועים".

הנפש מתייסרת והגוף מדבר, ולא רק אצל מטופליה. "בתקופת ההתמחות בבית החולים איכילוב ניסיתי להרות אבל כל ניסיונותי כשלו", היא מספרת. "הבדיקות הרפואיות שלי היו תקינות לחלוטין ולא נמצאה כל בעיה אובייקטיבית, אך למרות הכול הריון לא התרחש ונאלצתי להיעזר בתרופות. אני יודעת שמצבי הנפשי היה בעוכריי - מתח מתמיד ומעיק שהייתי נתונה בו בגלל תחושת האחריות שפתאום נפלה על כתפיי כרופאה צעירה ולא מנוסה, חוסר שינה כרוני. כל אלה עשו את שלהם. זאת לא הייתה הפעם היחידה שהרגשתי את הקשר ההדוק בין הגוף לנפש, ולכן יש לי הרבה אמפתיה לאנשים שהסימפטום או המחלה השתלטו על חייהם".

את התמחותה היא הפסיקה למשך שנתיים שאותן עשתה עם הבעל שלמד משפטים

 בהרווארד בארצות הברית. בהמשך ילדה את שלוש בנותיה (13.5, 11, 2.5) והחלה לעבוד בבית החולים "קפלן" ובאחד מסניפי שירותי בריאות כללית בתל אביב.

הרעיון ללמוד היפנוזה במסגרת החוג לפסיכיאטריה באוניברסיטת תל אביב תפס אותה לפני כשנתיים. משהו בתחום העלום של נבכי הנפש שריתק אותה תמיד, התברר לה ככלי טיפולי לכל דבר גם במקצועה. לאחר שלקחה שני קורסים למתחילים ומתקדמים, היא פתחה מרפאה פרטית צנועה ברחוב אבן גבירול בתל אביב.

היא ישבה מולי ושלפה מארנקה מפתח תלוי על חוט. "תחזיקי את החוט ותתרכזי במפתח", היא הורתה, "תחשבי לאן היית רוצה שהוא יזוז". המפתח הסתובב במעגלים, הבטתי בו והוריתי לו במחשבתי לפנות ימינה ושמאלה. זה עבד. וזה המשיך לעבוד גם כשהוריתי לו לפנות קדימה ואחורה. "יש לך יכולת היפנוטבילית", היא אמרה, ובמילים אחרות, אני יכולה לעבור טיפול בהיפנוזה בלי בעיות.

"יש אנשים החוששים מאיבוד שליטה ואצלם המפתח לא יזוז", היא מסבירה. "במקרה כזה אני מסבירה שוב על התהליך, פונה לחששות שלהם ומעבירה להם את המסר שמדובר במחשבת שווא. אם הם משתכנעים, אפשר להפנט אותם, אך אם הם יתמידו בחשדותיהם ובחששם מאובדן שליטה, יהיה בלתי אפשרי לעבוד איתם".

איך בדיוק ההיפנוזה עוזרת?

"היפנוזה היא מצב של הגברת שליטה. אם היה סימפטום ששלט בך, תוכלי להתגבר עליו באמצעות כוח המחשבה, כוח המוח. ההיפנוזה תגרום לשינוי פיזיולוגי באמצעות אותו כוח מוח. היו לי מקרים שמטופלים נרפאו לפני שהגיעו אלי. לאחת מהם, למשל, שסבלה מפריחה בכל הגוף, קבעתי תור, אך לפני שהגיע תורה הפריחה נעצרה".

איך זה קורה?

"סוגסטיה. אם אנחנו יודעים שאנחנו עומדים לרפא את עצמנו ואנחנו מצפים לשיפור - אנחנו נירפא. הציפייה היא גורם משמעותי. זה לא קורה בכל מחלה ולא אצל כל אחד, אבל זה גורם שאי אפשר להתעלם ממנו".

לאילו מחלות היפנוזה עשויה להועיל?

"יבלות ויראליות, אקזמה, גרד, פסוריאזיס, אורטיקריה, אטופיק דרמטיטיס (אסתמה של העור), הרפס חוזר, אפטות חוזרות בפה".

הפיה והשיפוצניק

הטיפול באמצעות היפנוזה נמשך 6-4 פגישות. הפגישה הראשונה היא פגישת היכרות. המטופל עובר תשאול מעמיק בנוגע לטיפולים הרפואיים שעבר, הסימפטומים של מחלתו ואיך הוא תופס אותה. אחר כך הוא עובר את מבחן המפתח ("ככה אני רואה את הכוחות שלו ואם הוא בכלל רוצה שהבעיה תיפתר"). אם נותר זמן, היא תעשה לו הדגמה ראשונית של התהליך, כלומר, איך נכנסים להיפנוזה, איך יוצאים ממנה ואיך בכלל מרגישים.

בפגישה הבאה המטופל יעבור תהליך היפנוטי וילמד איך לעשות היפנוזה עצמית בבית. "מדובר בתרגילים המזכירים דמיון מודרך, שיש להתייחס אליהם כאל בועה בזמן שבה המטופל מתעסק רק עם עצמו", היא מסבירה. "כל מה שצריך זה עשר דקות שבהן הוא יושב לבד בחדר, סופר מעשר לאחד ועושה דמיון מודרך לפי ההנחיות שלי, ואחר כך הוא מוציא את עצמו מההיפנוזה באמצעות ספירה עד עשר".

תרגילי הדמיון המודרך שונים ממטופל למטופל בהתאם לבעיה, לדרך שבה הוא תופס אותה ובהתאם לעולם הדימויים שלו. כך השיפוצניק הבוגדני טיפל באקזמה באמצעות טיוח ומירוק. המטופלת שסבלה מפריחה קשה לפני ניקיונות גדולים וראתה את התפרצויות מחלתה כגלים שהולכים ובאים, דמיינה גלי בריכה שהולכים ונרגעים. מטופל איסטניס שסבל מיבלת ויראלית עקשנית במיוחד ואמר שהיא מזכירה לו את כתם הרטיבות שנוצר על הקיר בביתו, דמיין איך הוא חושף את צינורות הדם, מתקן אותם ומייבש את הכתם. אפילו בתה של אוריון, שאף היא סבלה מיבלת ויראלית, דמיינה כיצד פיה נוגעת בנגע שלה ומעלימה אותו. גם הפיה הזאת לא הגיעה משום מקום. טיול משפחתי בדיסנילנד בארמון הפיות הקפיץ אותה לחדר הטיפולים ("אחרי שני טיפולים היבלת עברה").

במפגשים הספורים אחר כך מתבצע מעין מקצה שיפורים. "אני רואה איפה המטופל מתקשה, איפה אפשר לשפר טכניקה ולהוסיף תרגילים".

המטופל מרגיש את ההבדל בין ההיפנוט שלך להיפנוזה העצמית?

"כן. בשלבים הראשונים של הטיפול הוא נכנס לטרנס עמוק יותר אצלי, אבל ככל שהוא יתרגל יותר בבית הוא יוכל להגיע בעצמו לאותו מצב".

יש קשר בין עומק הטרנס ובין הריפוי?

"ממש לא. בטרנס עמוק מרגישים הרפיה מוחלטת ואז התחושה הסובייקטיבית טובה יותר. זה הכול".

שלא תבינו לא נכון. בתהליך ההיפנוזה של אוריון לא נכנסים לטרנס דיבורי ומגלים סודות ממעמקי הנפש. כל התובנות של המטופל ביחס לבעייתו מתגלות בשיחת התשאול. בהיפנוזה הנמשכת כרבע שעה מתוך 45 דקות המוקצבות לפגישה הוא בדרך כלל שותק. "אני לא פסיכיאטרית" היא אומרת, "אני מתעסקת רק בגוף".

אבל הגבול אפור. אם המטופל יכול לומר לך דברים לא רפואיים על המחלה שלו, הוא גם מרגיש שהוא יכול להיפתח פסיכולוגית.

"נכון ולכן יש מטופלים שאני לא מקבלת וממליצה להם לפנות לטיפול פסיכולוגי שיעזור להם יותר. היה לי מקרה של גבר שסבל מגרד כרוני זמן רב. בפגישה איתו הבנתי שהוא יצא לפני שנים רבות לפנסיה ומאז אינו מוצא מנוח, הוא לא מרוצה מחייו ולא מחיי הזוגיות שלו. התלבטתי והחלטתי לא לקבל אותו לטיפול כי הגרד היה רק סימפטום לבעיה עמוקה שמצריכה פתרון של יותר מכמה מפגשים. הפניתי אותו לפסיכולוג".

טיפלת גם בעצמך בהיפנוזה?

"כן. אני סובלת מהתקפים של נזלת אלרגית וסינוסיטיס. בזמן ההתקף אף אובד לי חוש הריח. החלטתי לייבש לעצמי את הסינוסים. פעמיים ביום דמיינתי שאני בחדר מואר על ראש צוק ורוח נכנסת לחדר, כשפעם היא נושבת מימין ופעם משמאל. ביום החמישי הנזלת התייבשה לחלוטין וחזרתי להריח".

מהם אחוזי ההצלחה של הטיפול?

"לא עשיתי סטטיסטיקות, אני רק יכולה לומר שהרוב המובהק משתפר. היו מקרים ספורים של יבלות שחזרו לאחר שנה".

האלמנט ההומני

בממסד הרפואי לא מתלהבים משיטת הטיפול של אוריון. "במיליה הקרוב אני זוכה לשיתוף פעולה, אבל התחושה הכללית היא שאני צריכה לעבוד קשה כדי להחדיר את המודעות לשימוש בהיפנוזה ככלי טיפולי", היא מודה. "לא אתפלא אם יש רופאים המתייחסים אלי כאל ידעונית, הם תמיד יכולים להגיד למטופלים שלהם שזה קשקוש גדול, ואז אין סיכוי שאוכל לעזור כי מילה קטנה מרעילה באר גדולה. אני עצמי חוששת מכל מיני הילרים שראו את משה רבנו בחלום, אבל זה לא המקרה. לימודי ההיפנוזה נעשים במוסדות מסודרים ורק לרופא, רופא שיניים ופסיכולוג מותר לעסוק בזה. הבעיה שיש רופאים שנוטים לראות בזה משהו פחות קונקרטי, פחות מחקרי. היום יש נטייה לפרק מחלות ותרופות לגנים, מולקולות, רצפטורים, הכול מדעי. אבל כך למעשה הולך לאיבוד האלמנט ההומני. זהו אלמנט חמקמק שאי אפשר לכמת אותו, אבל זה לא נותן לגיטימציה להתעלם ממנו".

רופא העור ד"ר אריה ליפשיץ שאף הוא למד היפנוזה מסכים איתה, אך הוא עצמו

 בחר שלא לטפל בדרך הזאת מסיבה אחת פשוטה: חוסר זמן. "בשיטה הזאת אתה חייב להקדיש את עצמך לזה", הוא טוען, "ולמרות שראיתי הצלחות, קשה מאוד לשלב את זה בפרקטיקה רגילה".

מפגש אחד אצל ד"ר אוריון עולה 400 שקל, אך מאחר שמדובר במפגשים ספורים בלבד, סביר להניח שאי אפשר להתעשר מזה. מה גם שבניגוד לרופאי עור אחרים המתפרנסים היטב בתחום הפורח של הרפואה האסתטית היא בורחת מזה כמו מאש. "למזלי, אני יכולה להרשות לעצמי לא להתעסק עם זה. אני לא רואה את האתגר הגדול בלקחת מזרק ולמלא קמט. לעשות רפואת עור טובה זה האתגר".

אתגר פרטי אחר קשור לחלום נעוריה ללמוד בשנים הקרובות פסיכולוגיה. "יש מקרים שבהם אני כמטפלת מרגישה שחסרים לי כלים נוספים. מכיוון שאני מכירה היטב את המקום של התסכול והכאב, ברור לי שאם היה לי רקע בפסיכולוגיה הייתי מטפלת טובה יותר".