קבוצת פוטבול ביום: סן דייגו צ'ארג'רס

גוף האדם פועל באמצעות אין ספור איברים - כל אחד מהם ממלא פונקציה אחרת במלאכת החיים. את התיאום ביניהם מבצע המוח - האיבר החשוב מכולם. הסן דייגו צ'ארג'רס, כמו גוף האדם או כל קבוצה אחרת, מבוססים על רשת של איברים, או במקרה שלנו שחקנים, שאמורים לפעול מתוך תיאום לטובת אותה מטרה. הבעיה היא שהמוח כבר לא פה. דרו בריז עזב לניו אורלינס, עכשיו צריך לראות איך פיליפ ריברס יעשה את העבודה במקומו.

לצ'ארג'ס יש מערך מרשים מאוד של שחקנים. לדייניאן טומלינסון הוא אחד מהראנינג-בק'ס הטובים בליגה, אם לא הטוב ביניהם ובוודאי המגוון והאפקטיבי בנמצא. אנטוניו גייטס הוא כנראה הטייט-אנד הקטלני ביותר וגם קו ההתקפה של הקבוצה איכותי ביותר. זה לא יעזור אם ריברס, בעונתו השלישית כמקצוען והראשונה כקווטרבק ראשון, לא יצליח לקשר בין כולם, להפעיל את כל המרכיבים לכדי מערכת הרמונית נטולת חריקות.

פיליפ ריברס (משמאל) עובד על התיאום עם לדייניאן טומלינסון (איי.פי)

חריקות...זה מה שמרטי שוטנהיימר מרגיש כשהוא מתיישב על כסא המאמן וצופה בקבוצה שלו לקראת העונה הבאה. כבר שנתיים שהקבוצה שלו נחשבת לאחת המסוכנות בליגה ולא ממש עושה את זה בפלייאוף. השנה, בלי הקווטרבק עליו הימר בהצלחה לאורך השנים, הוא ייאלץ לתת בלעדיות בהתקפה לטומלינסון.

בשביל זה הצ'ארג'רס הפכו אותו לראנינג-בק היקר ביותר בתולדות הליגה עם חוזה לשמונה שנים בתמורה ל-60 מיליון דולר, בגלל זה זה הם נאלצו לוותר על בריז, לו לא נותר כסף בתקציב. עכשיו נותר לקוות שריברס, גם אם לא יבריק, לא יפגע בתפוקה של אל.טי. 

טומלינסון (משמאל) על ספסל הצ'ארג'רס. כל העומס ייפול עליו (איי.פי)

חשבון עובר ושב

עזבו: דרו בריז (קווטרבק, ניו אורלינס), רשה קולדוול (רסיבר, ניו אינגלנד), ג'סטין פיל (טייט-אנד, מיאמי), בוב היילן (גארד, קליבלנד), דקווינסי סקוט (דפנסיב-אנד, מינסוטה), בן ליבר (ליינבקר, מינסוטה), סמי דייויס (קורנרבק, סן פרנסיסקו), ג'מאר פלטשר (קורנרבק, דטרויט). 

הגיעו: רשון וודס (רסיבר, סן פרנסיסקו), אארון שיאה (טייט-אנד, קליבלנד), אנדרה לוט (סייפטי, וושינגטון), מרלון מקרי (סייפטי, קרולינה).

רוקיז בולטים: אנטוניו קרומטרי (קורנרבק, סיבוב ראשון), מרקוס מקניל (טאקל, סיבוב שני), צ'ארלי ווייטהורסט (קווטרבק, סיבוב שלישי).

אנטוניו גייטס מרחף באופן הוריזנטלי. בדרך כלל ורטיקלי (רויטרס)

התקפה

טומלינסון הוא הראנינג-בק העשיר ביותר בליגה ואי אפשר לומר שלא בצדק. הוא הבסיס של התקפת הצ'ארג'רס, בסיס יציב וחזק, שנושא את הכדור, קולט כדורים ועושה הכל כדי להצדיק את השכר שלו. לעיתים נראה כי הוא עושה זאת כמעט לבדו וזה מה שצפוי לקרות השנה עם קו התקפה שיתמקד בעיקר בהגנה על ריברס הצעיר וישאיר את טומלינסון חשוף לא מעט פעמים. למזלו, הוא מצא את הפול-בק לורנזו ניל צמוד אליו.

בין מהלך ריצה למשנהו, ינסה ריברס לנצל את המטרה האולטימטיבית שמספק לו הכדורסלן לשעבר אנטוניו גייטס. חשיבותו של השחקן לצ'ארג'רס מהותית, גם מעמדת הטייט-אנד הפחות מוערכת. עם 1,101 יארדים בתפיסה ועשרה טאצ'דאונס (רק שמונה פחות מטומלינסון) הוא שחקן המפתח במשחק המסירה. הרסיברים, קינן מקארדל הוותיק, אריק פארקר ורשון וודס, רק יהנו מתשומת הלב שמקבל גייטס מההגנה, כדי לזכות למעט תשומת לב בכיוונם בתוך ה'אנד-זון'.

איגור אולשנסקי, הבריון היהודי מסן דייגו (מייק נובאק, סן דייגו צ'ארג'רס)

הגנה

אחרי עזיבתו של בריז, נותר טומלינסון לשאת במרבית העול ההתקפי. בהגנה לעומת זאת המצב שונה בתחלית. לצ'ארג'רס הגנה מצוינת, אגרסיבית ויעילה, גם אם נטולת כוכבים. דוני אדוארדס היה כזה פעם, אולם בגיל 33 הוא כבר מתחיל לפנות את הבמה לשון מרימן החייתי, שיהיה כזה בעתיד, אפילו הקרוב.

השניים, כמו אב ובנו מובילים משפחת ליינבקרים מאיימת ורב-תכליתית, שפועלת מאחורי קו הגנה משולש, שנראה לא פעם מרובע בזכות מימדיו האדירים של הדפנסיב-טאקל ג'אמאל וויליאמס. עם הדפנסיב-אנד'ס לואיס קסטיו ואיגור אולשנסקי היהודי, יש לצ'ארג'רס גם פאס-ראש לא רע.

המצב קצת פחות טוב בסקנדרי, אבל במידה והרוקי אנטוניו קרומטרי יהיה טוב כפי שמצפים ממנו, אז ביחד עם קוונטין ג'אמר ודרייטון פלורנס הצעירים יש לצ'ארג'רס חיפוי אווירי ראוי בעמדת הקורנרבק. הצטרפותם של מרלון מקרי ואנדרה לוט מחזקת גם את מאגר הסייפטיז מאחורי טרנס קיל ובאהוו ג'ו.

הליינבקר סטיב פולי. בכל מקרה, יש הגנה בסן דייגו (איי.פי)

ספיישל טים

האניק מליגן הגיע משום מקום עד לשום מקום...זאת אומרת הונללולו, שם התקיים משחק הפרובול. הוא עשה זאת ככולבויניק לא מבריק, אבל יעיל ביותר. נייט קידינג כבר ניער מעליו את תדמית הרוקי הנרגש, עכשיו הוא כבר לא מפחד מכלום לפני שהוא כובש עוד שער שדה. מייק סייפרס הוא הפאנטר.

בנימה אישית

שוטנהיימר כבר בן 63 ולמרות שיש לו כבר יותר מעשרים שנות ותק כמאמן ראשי בקליבלנד בראונס, קנזס סיטי צ'יפס, וושינגטון רדסקינס וסן דייגו, הוא עדיין נאחז בשמרנותו - מפחד לשנות, לגוון, לחרוג מהקונוונציות המנוונות של ה'אולד-סקול פוטבול'. נכון שהכוח העיקרי של הצ'ארג'רס הוא במשחק הריצה. זה לא אומר שצריך לסחוט אותו עד תום. זה יחסל את טומלינסון בסופו של דבר, יחסל את הקבוצה כולה. חבל שהוא לא מוצא אומץ או השראה להעיז קצת כמו ביל קאוהר וטוני דאנג'י - מאמנים שעוצבו בצלמו, לפני שעשו את צעד קדימה. כשמולם שוטנהיימר ממשיך לצעוד אחורה.