גשם כבד עומד ליפול

העולם האנושי, כפי שהוצג באלבומים הגדולים של בוב דילן, מעולם לא היה מקום בטוח. אי צדק מושרש, סכנה גרעינית, עבדות מודרנית וכלא רגשי ומנטלי של החברה, הובילו אותו לברוח אל הדרכים בתקווה למצוא את הכיוון הנכון. מסוכנות ומאיימות הדרכים ככל שיהיו, זהו המקום היחידי, האמין בזמנו דילן, שהאדם יוכל להתחיל למצוא את עצמו. והאבן המתגלגלת, כך מתברר, שוב אינה מוצאת את כיוונה הביתה.

ארבעה עשורים עברו מאז והעולם שוב נתפס בעיניו כמקום קודר. אלבומו החדש, "זמנים מודרניים" (Modern Times), מתחיל באפוקליפסה: רעם בהרים ואש בירח; הליידיס בוושינגטון חייבות לעזוב את העיר; משהו מתרחש, אבל אף אחד לא יודע בדיוק מה, ולא בטוח אפילו שמומלץ לקחת מטוס. אלוהים נוכח ונעדר מכל מקום, ודילן שוב מסתורי וצלול בו-זמנית.

"זמנים מודרנים" מסיים עשור של יצירה עתירת שבחים. האלבומים "Time Out Of Mind" (שיצא ב-1997) ו-"Love And Theft" (מ-2001) קוטלגו עם צאתם כאלבומים מאוד חשובים ברפרטואר של דילן, ודומה כי הנוכחי יזכה לווייב תקשורתי (וקאנוני) דומה.

40 שנה לאחר "בלונד און בלונד", יש שמי שמסמנים את שלושת האלבומים הללו כטרילוגייה נוספת, שאמורה להקביל לפסגות היצירה שלו בין השנים 1965-1966 (שאז כללו שני אלבומים פלוס אחד כפול). באלו, כזכור, הוא שינה את פני המוזיקה הפופולרית לנצח עם חזון, שפה וטון שאף אחד אז לא הכיר. אבל למעט קיטלוגים עיתונאיים, וגם אם בהאזנה ראשונה הוא עשוי להישמע חיוור-משהו, האלבום החדש הוא באמת יצירה מעניינת שמעבירה רגשות סותרים ועמוקים אודות האדם ועולמו בשנים אלו.

זהו אלבום בלוז, גם אם יש בו יותר מבלוז. דילן עושה שימוש בכל המורשת המוזיקלית של אמריקה: ראג, סווינג ואפילו קריצות לשירי המינסטרלס הישנים, עם השימוש בסלנג של המאה ה-19 (למשל, השימוש ב-Gal במקום Girl). הלחנים נשמעים – כמו במקרים אחרים אצל דילן – מוכרים מדי. "נושב ברוח", להיטו הראשון הגדול, נכתב בעשר דקות שעה שדילן השתמש במבנה של שיר ספיריטואל ישן. הוא סיפר פעם שוודי ג'טרי לימד אותו לעשות את זה. "אתה לוקח משהו ממישהו ומשאיר משהו חדש לאחרים", סיפר לו גט'רי. דילן הסכים. למזלו, המוזיקה שלו יוצאת מן המילים - הדימויים, הטון והשפה באופן כללי - שמעניקים משמעות חדשה ועמוקה לכל אותם סטנדרטים מלודיים.

אפוקליפסה עכשיו

"זמנים מודרנים" ממשיך בכל מובן את "Love And Theft" (שנקרא על שם ספרו המצוין של אריק לוט על תרבות הבלאקפייס מינסטרלס במאה ה-19). שניהם עושים שימוש באקלקטיות אמריקנית וחזרה אל המורשת. האלבום החדש, עם זאת, נשמע נינוח ומופנם יותר, עם דגש על טהרת הצלילים האקוסטיים, כמעט ללא הדגש ההפקתי שניתן לשני קודמיו. דילן הקליט את האלבום בעזרת להקת ההופעות שלו, שמציגה סווינג נהדר ורגישות כובשת. 

האלמנטים האנטי-פוריטנים שהולכים בד בבד עם הבלוז, עוזרים לדילן לעסוק באפוקליפסה. זו גורמת לו לחשוב על די הרבה דברים. הזמרת אלישיה קיז, למשל. לא ברור למה דווקא היא, אבל הוא מחפש אותה בכל טנסי. הוא גם מספר שהוא לא הפסיק לבכות בגללה. אשה אחרת, כך מתברר, נהדרת בימים, אבל עושה לו את המוות בלילות. במקרה אחר הוא מספר שהוא למד את אמנות האהבה ושהוא מחפש אישה טובה שתעשה מה שהוא רוצה, כי העולם בעצם אכזרי ובכלל אף אחד לא ממש יודע מה יהיה. אי-שקט, אמרנו?

על רקע חוסר המנוחה הזה, דילן מחפש כוח בתפילות, אבל גם אלו, הוא מגלה, גורמות לאדם לרחם על עצמו. בתור מי שנולד יהודי, דילן עוטה על עצמו דמות כמעט קתולית: לא רק שהוא מרבה לבקר בכנסיות, אלא שהוא גם עורך ווידוי. ב"וורקינג מאנ'ס בלוז #2" הוא איש קשה יום שהחיים הביסו אותו. המפעל הוריד משכורות ומה שנותר זה הזיכרונות, האישה ורגעים נדירים של פנאי. אמריקה של ימינו, למרות השפע לכאורה, מציעה יותר מדי ומעט מדי בו-זמנית.

עשרה שירים יש באלבום. ארבעה מהם יפים למדי, בנוסף למספר קטעי בלוז שמלטפים בצליל שלהם וזועקים מבפנים. הפייבוריט שלי הוא "Ain't Talkin", יצירת מופת קטנה, שמסיימת את האלבום במתח ואיבה. דילן, הנוקש על שערי גן עדן, מסייר בגן המיסטי, ומישהו מכה בו מאחור. הוא מאיים לשרוף גשרים ולהכות באויבו לפני שהלה משכים להרגו. לא יהיו רחמים כלפיך, הוא טוען, אם איבדת את עצמך. הוא מנסה לאהוב את השכן שלו, אבל זה לא הולך לו כל כך טוב.

"זמנים מודרנים", על-שם סרטו המפורסם של צ'רלי צ'פלין, מתהדר בטשטוש זמנים. הדימויים עשויים לקחת את המאזין מאה שנה אחורה, לעולם כפרי העומד בתדהמה אל מול השינויים שהביאה עמה המודרניזציה, אולם הניכור שעליו מדבר דילן הוא בן זמננו לחלוטין. זמן של מלחמה, זמן של אימה, ועם זאת עולם של שפע מרוקן, בו הוא עדיין מחפש פתרונות מגוונים למצב הקיום - פתרונות קטנים דווקא, רגעי אושר זעירים, חיים פשוטים. על רקע טשטוש זמנים זה, דילן שוב מגלה את עצמו – בטרמינולוגיה של המבקר הוותיק גרייל מרקוס - כישעיהו ממינסוטה. רק שבין כל החזיונות והסכנות, על אף היחלשות קולו, בגיל 65 הנביא עדיין נשמע סקסי. הו מאמא, זה מספיק כשלעצמו.