מה מצחיק את תיקי?
תיקי דיין מצחיקה אותנו, כבר שנים. ועכשיו, כשהיא מוציאה דיסק עם מיטב השירים והמערכונים, היא מספרת לנו מה מצחיק אותה. שי ודרור למשל. וגם שייקה אופיר וחנוך לוין ואסי כהן ואלן ארקין. יהיה מצחיק
הדור שמציין עכשיו את שנות השלושים ומשהו שלו, מכיר אותה בעיקר כזו מ"קרובים קרובים", אבל הקרייירה של דיין, שנפתחה אי שם בשנות השישים, כוללת קריירת שירה בלהקת "העכבישים" ובלהקה צבאית; משחק בכמות מכובדת של מחזות במסגרת תיאטרון "הקאמרי" - חלק גדול מהם מבית היוצר של חנוך לוין והשתתפות בסרטי קולנוע ובתוכניות בידור ברדיו ("לול" ו"שלכם לשעה קלה"). במצעד הנשים המצחיקות של ערוץ הבידור היא קטפה את המקום הרביעי, בין חנה לסלאו לעלמה זק.
אחד הדברים שמסקרנים אצל אנשים מצחיקים, שלפעמים גם מוצאים את הפרנסה שלהם בתחום, הוא מה מגרה אצלם את בלוטות הצחוק. אמרו כבר כמה אנשים חכמים מהתחום שלעבוד בלהצחיק זאת עבודה מאוד לא מצחיקה, כמעט טראגית. לתיקי דיין אין בעיה כזאת. היא אוהבת להצחיק, וכשהתכנסנו כדי למצוא את הדברים שמצחיקים אותה היא הציפה אותם בקלות, אחד גורר את השני, והשני גורר אחריו זכרונות, אמוציות ובעיקר המון אהבה למקצוע שלה, המשחק.
"אני אוהבת הומור של סיטואציות, של דמויות", מעידה דיין על עצמה, "מאוד אוהבת לשמוע אנשים שמדברים ומשבשים דברים בלי לשים לב – במו אוזני שמעתי מישהו אומר 'איפה לא היית כל היום בבית'. או 'שמונאיים אלפמאות'. אני אוהבת הומור אסוציאטיבי, אימפרוביזציות ואלתורים. אני אוהבת שנותנים לי לעבוד על אימפרוביזציות, שתוך כדי עבודה בא רעיון ואתה עושה אותו בבטחון ובבטחה, אחרי שכבר בדקת את זה דרך הפריזמה של המוח שלך ואתה בטוח שזה טוב".
מי עושה את זה היום כמו שצריך?
"בחור לא מוכר בשם רובי מוסקוביץ שדווקא מופיע איתי. אני זוכרת שכשהוא וארז בן הרוש היו ילדים בני 15, הם הפעילו את הפרוז'קטורים ב'עלובי החיים'. היו מאה איש על הבמה ושמונה סטארים, ולכל אחד היה פרוז'קטור צמוד. פעם אחת נסענו לחיפה עם ההצגה, וכשעלינו על האוטובוס שניהם נעמדו והצדיעו לי. הצדעתי להם חזרה מייד, בלי להגיד אף מילה, ואז התפוצצנו כולנו מצחוק. לאט לאט התחברנו והיינו מצחיקים נורא את כל הקאסט, קצת גידלתי אותם בעצם. הם היו באים אלי למשפחה, היינו עושים ארוחות של 14 איש כל שבת. כשהם גדלו הכנתי אותם ללהקות צבאיות ושניהם התקבלו והיו סטארים".
איזה הומור לא מדבר אלייך?
"קשה לי עם אובססייה להצחיק, אני לא אוהבת ספלסטיק או הומור שפוגע במישהו. לא סובלת פספוסים, שונאת שמשגעים בטלפון, מה הבעיה, לעשות דמויות? אני יכולה לעשות פי תשע דמויות. אתה עובד עלי, מה הקטע? למשל עלי ג'י, ששואל את המרואיינים שלו שאלות בלתי אפשריות והם צריכים לענות ולא יודעים מה לעשות כי לא נעים להם מהטמטום שלו.
"מבדיחות, למשל, אני אף פעם לא צוחקת. בגלל שכל החיים הופעתי וסיפרתי בדיחות על הבמה, כמקצוע. כשאני שומעת בדיחה אם הסוף מצחיק אני יכולה להגיד 'אוי זה טוב'. אני בודקת את זה מבחינה מקצועית ובודקת אם אפשר לספר את זה או לא. אני יכולה להעריך את הבדיחה, אבל לא לצחוק ממנה, או להגיד משהו כמו 'מעניין', ואנשים נורא כועסים על זה, כי הם מספרים בדיחה והם רוצים לשמוע אותך צוחקת".
את בנאדם שצוחק הרבה?
"כן, כן, כן, כן, כן, בטח, הרבה מאוד. גם בקולי קולות וגם כשאני לבד. אני מצחיקה את עצמי כל הזמן. הראש שלי עובד. כשקרן מור היתה ב'חמישייה הקאמרית' ועזרתי לה - כל הזמן היינו ממציאות. אתמול המצאתי באוטו התחלה של מערכון, על הקטע הזה בסופר שאתה הולך וכל הזמן יש מבצעים והמוכרת אומרת רוצה מזה ומזה ומזה, וכמה זה עולה ואם זה כדאי ושום דבר אתה לא צריך אבל אתה קונה כי זה בזול, ואתה בא הביתה עם חבילות ואתה לא יודע מה לעשות אתם. יש לי 20 מזה, אני צריכה עוד אחד".
אז מה מצחיק את תיקי דיין, גם כשהיא לבד? קבלו הצצה לעולמה של מי שאולי לא צוחקת מבדיחות, אבל מדברים אחרים ועוד איך.
אסי כהן עושה דיוויד ברוזה
"אסי כהן לקח אותנו בהפתעה. הוא תפס את ברוזה בדיוק, אבל בדיוק, בכל רמח איבריו. הוא קלט בדיוק את המשהו בנודניקיות שלו, וגם את הפיזיות - הצוואר, הכתפיים והנגינה, השירה - הוא שר ומנגן בדיוק כמוהו וברוזה הוא נגן וירטואוז, נגן פר אקסלנז, גם בחו"ל חושבים ככה. הוא הרס אותי אני אוהבת עבודה מדויקת ומרוכזת ואמינה ואמיתית של שחקן. אני לא אוהבת חנטריש, לא מעניין אותי דברים שהם על יד. כי אם יש רעיון שהוא טוב, למה לא להביא אותו למקום שהוא טוב מאוד או מצוין?
"אני לא פרפקציוניסטית, אבל אני עושה כמיטב יכולתי. והמילה הזאת, 'מיטב יכולתנו', היא ורק היא מספקת אותי בעבודה עם אנשים. אני אומרת שאם אתה כבר עושה – סדרה, טלנובלה, הצגה - תתעמק עוד קצת, תשפר, תקצר, תערוך, תהיה אמין, אל תגיד שטויות. אלה שאנחנו אוהבים עושים כמיטב יכולתם. רוב הדברים, לצערנו הגדול, נעשים לא כמיטב יכולתנו" (רוצים עוד קטעים מ"ארץ נהדרת"? תמצאו אותם באתר של "קשת").
שי ודרור
"אני כל כך אוהבת לשמוע אותם ואני כל כך נפעמת מהאומץ שלהם, כי אני כבר לא יכולה לעשות שום דבר מהסוג הזה. הייתי רוצה, כי יש לי מה להגיד על הכל כמובן, ואני כל החיים שלי עשיתי סאטירה, הייתי ב'מלכת אמבטיה' ו'לא הכל עובר', אבל אני כבר לא יכולה לעשות דברים מהסוג הזה".
שייקה אופיר
"או, זאת היתה גאונות, זאת היתה וירטואוזיות. כל המערכונים שהוא היה לוקח בהם את הזמן, עם טיימינג אמיתי ופאוזה בין מילה למילה. עכשיו זה בלתי אפשרי לעשות את זה.
"בתקופה הזאת לקהל אין סבלנות, הוא התחנך בערוץ 2, שהכל נורא מהר ומתומצת ובדקה אחת צריך להגיע לפואנטה. פעם אפשר היה לעשות אווירה, אבל ערוץ 2 גמר את היכולת לשחק אווירה.
"כל הטלוויזיה החדשה, הפרסומות וה'תוך 30 שניות להביא סיפור', ולגרום לך לשתות את המשקה הזה, ואינסטנט, ודוגמניות והכל מתחבר ונעשה מישמש ושעטנז נורא. הכל נהיה יותר קצבי ואין זמן ואתה מוכרח טו דליבר.
"למשל למה חייבים להצחיק כל שתי שניות? חכה, אולי אפשר להתרגש ממשהו, לחוות את זה עם השחקן? ואת זה שייקה ידע לבצע, הדמויות המלאות והעגולות שהוא הביא לבמה, אתה הכרת את הבן אדם, ידעת איפה הוא גר והכרת את החיים שלו, זאת היתה גאונות, אלוהים נגע בו".
"המלח" של חנוך לוין (מתוך "ג'יגולו קונגו")
"חנוך לוין הוא חבר יקר ואהוב וגדול מחזאי הארץ. הוא תרגם את הדבר הראשון שעשיתי בלהקה – 'הלו אמא הלו אבא', ואחר כך עשינו את 'קטשופ' ו'מלכת אמבטיה', סך הכל עשינו שמונה הפקות יחד.
"המערכון 'המלח' הוא מערכון גאוני, המערכון האולטימטיבי. זה מערכון שנקרא - שני גברים נכלמים ואשה עצבנית, על בעל שמביא אורח והוא, האורח ואשתו יושבים לאכול ארוחת ערב. באמצע האורח אומר 'אולי אפשר להעביר את המלח'. אני מסתכלת ורואים שאני מאוד כועסת עליו, על סף פיצוץ, ואז הבעל, גידי גוב, אומר 'סליחה גניה, אולי אפשר להעביר את המלח?' אני מסתכלת עליו והוא מיד מוריד את הראש, בהמשך הוא מבקש עוד פעם ואז אני עושה מונולוג שלם. זה היה שוס. הקהל היה נעמד על התקרה בסוף המערכון. את כל השלושים שנה האלה אני שופכת שם, וזה רק בגלל שהוא ביקש את המלח. הוא היה יכול לבקש כל דבר אחר וזה היה אותו הדבר".
אלן ארקין
"ארקין הוא אחד השחקנים הגדולים של דורנו. לפני המון שנים, כשעבדנו בהצגה 'אורזי מזוודות' היה לנו שם המון זמן
משום מה. היינו קאסט מאוד גדול, ישבנו במזנון של הקאמרי הישן ואני אמרתי לחבר'ה 'בואו נשחק משחק, כל אחד יגיד את מי הוא רוצה לפגוש. לשיחה, לא זיונים וכאלה'. אני אמרתי שאני רוצה את אלן ארקין כי היה לו את הסרט ההו 'freebie and the been" שבעברית קראו לו "המשטרה משתוללת", שאני ובעלי אהבנו מאוד.
"יום אחד עדנה פיינרו אומרת לי - אלן ארקין בא לארץ עם הסרט 'הבריחה מסוביבור'. אני לא יכולתי לנשום, אמרתי לה 'את חייבת לסדר לי פגישה איתו, אחרת אני אנתק איתך את היחסים', והיא אמרה לי 'לא רק תפגשי אותו, אלא גם תאכלי איתו ארוחת ערב'. זה היה בבית של משפחת שוקן בירושלים ואז 'קרובים קרובים' היתה בשיא הפריחה. אני התרגשתי, לא אכלתי כלום כל היום ולבשתי שמלה לבנה נורא יפה והיו לי ציפורניים נורא ארוכות.
"איך שאנחנו נכנסים לבית של שוקן, הדבר הראשון שאני רואה זאת הקרחת של אלן ארקין. אז אני שותה רמי מרטן, ולא אכלתי כלום אז אני מתמסטלת תוך דקה, וכמובן שכולם יודעים שאני אוהבת אותו אז זה כבר הפך לבדיחה, וכל רגע מישהו אומר לי 'בואי אני אכיר לך את אלקין'.
"בסוף מישהו באמת מציג אותי בפניו והוא נורא נחמד ומאוד אדיב, ואנחנו מתיישבים אל השולחן ומתחילים לדבר, ואני מסבירה לו כמה אני אוהבת אותו ואני מאוד ספציפית כי אני מכירה את כל הסרטים, ומתוך המקום המנומס הוא מתחיל להבין שאני יודעת על מה אני מדברת. ואני נורא מצחיקה כי אני שתויה ואני גם קומיקאית, ובסוף יצא שישבנו ודיברנו ארבע שעות רצוף.
"ידעתי שאנחנו נהיה חברים נורא טובים. וזה היה ברור לי כי אני רואה את זה על הפנים ועל העיניים שלו שאנחנו חברים. אני חושבת שאני מבינה את הכשרון שלו כי אני רואה כמה הוא נפלא, והסברתי לו כמה הוא נפלא. התחברנו נורא, הוא נתן לי את הטלפון שלו, סיפר שהוא גר שעה מניו-יורק ואמר שאם אני אגיע שאצלצל אליו. דווקא צלצלתי אליו כשהייתי שם ודיברנו, אבל לא יצא לי לבקר אותו. פתאום גם חשבתי שאולי אני מנג'סת, את יודעת איך זה".
איליין ב"סיינפלד"
"אני זוכרת את הפרק שבו איליין מתאהבת באיזה בחור, דיוויד ספאד, שחוזר איתה לניו יורק. בהתחלה היא מתלהבת ממנו ולאט לאט הוא מתחיל להתעלק עליה, לוקח ממנה כסף והיא כבר נורא רוצה שהוא ילך משם. כשסוף סוף מגיע הזמן של
הטיסה שלו הביתה, הוא ישן. ברגע האחרון היא מעירה אותו, הוא אומר שהוא לא יספיק להתלבש אז היא מביאה לו את המכנסים ומנסה להלביש אותו, בסוף היא לוקחת את הבגדים שלו ורצה החוצה לתפוס מונית.
"מה שהרשים אותי אצלה הוא העשייה, הדימניקה, כל כך הרבה זמן, סצנה כל כך ארוכה להחזיק בטופ של האנרגיה. בסוף העצבים היא נותנת שם חמש דקות בשיא המהירות. וזה פשוט קטע מדהים. אחד הגדולים שלה, אם לא הגדול. וזה אמין, לא נופל לרגע. זה עוד ועוד ועוד ואי אפשר לנשום מרוב שצוחקים".
ג'רי לואיס
"עם ג'רי לואיס זה היה עוד יותר מצחיק. יש לי חברה מכתה ה' שקוראים לה דולי, ואני הצעתי לה חברות בכתה ה'. היא עמדה עם קרטיב בחצר ואני אמרתי לה 'רוצה להיות החברה הכי טובה שלי?' ואז נפל לה הארטיק, ועד היום היא טוענת שהצעתי לה חברות בגלל הארטיק. אנחנו חברות בנפש והיא היחידה שנותרה שמכירה אותי מילדות, היו לי חברות-הכי-טובות אחרות וגמרתי אתן בשביל דולי, ואנחנו נישאר חברות עד שנמות.
"גרנו אז ברמת גן והיינו עניות, כמו כל השכונה. היינו אוספות כמה גרושים ואני הייתי הולכת לסרטים כי הייתי יודעת לספר אותם אחר כך. שתינו התאהבנו בג'רי לואיס. יום אחד, כשהיינו בכתה ו', על עמודי המודעות השמנים האלה היתה מודעה על סרט של ג'רי לואיס, ואני אמרתי לה 'את רואה את המודעה? יום אחד יהיה כתוב ג'רי לואיס ותיקי דיין'.
"עברו המון שנים וג'רי לואיס הגיע לארץ והופיע בהיכל התרבות. הפעם אפילו לא נדחפתי – לא הייתי צריכה לאיים על אף אחד - הזמינו אותי, הלכתי להיכל התרבות והכירו ביננו. לא היתה אינטראקציה כמו עם אלן ארקין, אבל איך שעמדתי לידו צילמו אותנו, ולמחרת היתה תמונה שלי בעיתון ודולי צלצלה אלי - כבר הייתי נשואה ואמא - והיא אומרת לי 'תיקושו, ג'רי לואיס ותיקי דיין!'.
"אהבתי את הסרטים המוקדמים של לואיס, שהוא היה לבד, בלי דין מרטין. אני אוהבת את הדאבל טייקים שהוא עושה, הטיימינג שלו, הפרצופים. אני מאוד אוהבת את ג'ים קארי, אני יודעת שיש אנשים שלא סובלים אותו אבל אני חושבת שהוא מהגדולים, והוא מחקה את ג'רי לואיס. הוא התפתח כבר למימיקה משלו, אבל הוא האבא הרוחני שלו ללא ספק".
"על תבונה ורגישות" (אמה תומפסון ויו גרנט)
"זה סרט תקופתי שבעלילה שלו אמה מאוהבת ביו גרנט כבר חמש שנים. הם שומעים שפסיכית אחת התחתנה איתו ותומפסון מאוד עצובה, ובסוף הסרט מתברר שהיא התחתנה דווקא עם אחיו של גרנט, כי הוא הוריש את הכסף לאחיו. אז גרנט נכנס לחדר ומתחיל לדבר אליה באהבה, והיא פתאום קמה ומתחילה לבכות, ורואים עליה שהיא כל כך לא רוצה לבכות. ראיתי את זה לפני שבוע ופשוט נעמדתי בבית, מחאתי כפיים וצעקתי בראבו. זאת התעלות של רגע משחקי בעיני, אני מנסה לעשות את זה כל הזמן.
"מאוחר יותר דיברתי עם הבת שלי ואמרתי לה 'גילי, ראיתי את הקטע הכי מדהים בסרט, שאם את רואה אותו את בוכה'. והיא אומרת לי 'איזה, הקטע ב'על תבונה ורגישות', שהיא בוכה בסוף?' ואני אומרת לה 'כן! מאיפה את יודעת?', אז היא עונה לי 'תגידי אמא, את פסיכית? ראינו אותו לפני כמה שנים ואת העברת את זה 90 פעם אחורה בווידאו'. מסתבר שאני הסנילית שחושבת שהיא באה עם איזה חידוש. לפחות אני בכל פעם מופתעת מחדש, מה שכן, אני עקבית".
