כמה רוע אפשר לבלוע
את "בחורים טובים", ספרה החדש של שרה אנג'ל, מאכלסים בעיקר פושעים רצחניים ופרימיטיביים. המפגש איתם ועם מחנק הכלא וסרחונותיו הוא תענוג קריאה קטן מאוד, למרות שאנג'ל בטוחה שנמות על החומר הזה
כבר ב-70 העמודים הראשונים מספרה הדי עבה של שרה אנג'ל, "בחורים טובים", יפגוש הקורא תשעה רוצחים - "סכינאי כפייתי", "פסיכופט" ו"מפלצת", אם למנות כמה מהם - שעלילות ארבעה מהם מפורטות בהרחבה כולל תיאורי קטילה פלסטיים; וישנם עוד שני רוצחים בהתהוות, ועוד כמה עבריינים בינוניים – פורצים, סוטים, רמאים וכיוצא באלה – את אלה לא נספור. ולזה נוספת אווירת המחנק של בית הסוהר עם תיאורים בנוסח "ארבע מאות אסירים בכפיפה אחת, מפליצים, צועקים, משקרים ומכים בלי הפוגה", או – סליחה על המשך הפירוט - "על האסלה בשירותים הפתוחים יושב עצור ערבי, מחרבן בנחת, ובה בעת קושר את זרועו ומזריק". שרה אנג'ל, שמספרת את כל זה בשמץ עליזות, מעריכה כנראה שמדובר בסבבה של חומר. אבל לא, ממש לא. "סוהרים זה אסירים עם מפתחות" מעיר כאן אחד האסירים על הסוהרים התקועים איתם בכלא, ובאופן קצת דומה, תודעת הקורא הטובלת באלימות הצפופה והנחותה הזאת נתונה גם היא במאסר שיילך ויעמיק ככל שתימשך הקריאה.
סגנון הכתיבה של אנג'ל הוא ביסודו עיתונאי, עם סלנג ("לא נראה שהוא משתעמם מהחארטות של עצמו"), עם קלישאות ("הם חושבים שרוטשילד בן דוד שלו"), ועם איזה מימד של הפרזה: על מישהו שסועד מהאוכל הלא מוצלח של אישתו היא תכתוב "הוא העמיס על הצלחת את הרעל שבישלה". ולעיתים הקורא עצמו מואכל בכפית, למשל במשפט החזרתי הבא: "אלישע סודאי, המכונה בפי כל 'ד"ר כספת' על שום התמחותו בכספות שלא היו שייכות לו, נודע בעולם התחתון כפורץ כספות מהמעלה הראשונה".
לצד הכתיבה השטוחה, יש לאנג'ל פה ושם בדיחות לא רעות, למשל כשהרוצח הרצל חפוטה מבהיר לשכנו החדש לתא כי הוא סולד מעישון יותר מאשר מרצח, היא מעירה: "הסביר ברצינות תהומית מי ששיפד בחור על סכין שווארמה ולא הדליק סיגריה ליד גופתו". ולפעמים הדימויים שלה מוחשיים מאוד - הנה קבלת הפנים למישהו שנכנס לראשונה לתא מעצר האפוף בסירחון של קוק פרסי: "בחור בדמות של עטלף עם משקפיים התעופף לעברו ונחת לו על האף. 'יש'ך משהו קטן בשבילי?' לחש בתחינה, 'בחייאת אימ'שך. אני הולך למות מקריז'". ולעיתים, נדירות אמנם, נמצא כאן גם הערות עומק, כגון השינוי שמתחולל בפושע-מתחיל שהושלך לצינוק לשבועיים: "גופו התרגל... אבל במוחו חל שינוי. עשבים שוטים של בדידות היכו שורש ועקרו חומת הגנה שלא ידע בכלל על קיומה".
זוועתון אלים עטוף בצלופן
אבל כל זה מתבטל מול האלימות הפרימיטיבית הגודשת את הספר, אלימות של גברים השולפים סכין אינפנטילית למען "הכבוד", גברים הנעדרים איזשהו הומור עצמי או רוך או קלות נפש או מחשבה ארוכה יותר מ"אז מה, יא מניאק, הלשנת עלי?". ככה למשל מתארת אנג'ל את מעשה האהבה הראשון של מישהו בשם יהושע עם חברתו המאבדת לו את בתוליה; שימו לב לעידון: "מירי באה טהורה ודיממה על הזין שלו כמו כבשה שחוטה". ואותו יהושע - מהדמויות הרכות יחסית בספר – ימאס אחרי כמה שנים בחברתו שהפכה לאשתו ובילדיהם הקטנים ("הוא סקר בעייפות את כל אוכלי החינם שמוצצים את לשדו") ויעביר את אבהותו אל האקדח החדש שקיבל: "הושיט את ידו לכסות את האקדח כאב המכסה את תינוקו בשמיכה".
מין מסכנויות מסוכנות שכאלה.
ברור כי "בחורים טובים" הוא המשך מסוים לניפוח העיתונאי הירוד שהתפתח אצלנו סביב פושעים וסיפורי פשע, והמשך מסוים לסדרות-הכלא הטלוויזיוניות דוגמת "אוז", אותו זוועתון אלים עטוף בצלופן. מכל מקום, בניגוד להערה בפתח הספר, שלפיה הדמויות הן פרי דמיונה של הסופרת ו"אין להן כל קשר עם המציאות", ההערה המדויקת יותר היא כנראה דווקא זו ההפוכה שבגב הספר, ולפיה העלילה והשמות אמנם בדויים - אבל "הסיפור שמאחורי הקלעים והדמויות המככבות בו מציאותיים לחלוטין". ואכן, ניתן לזהות כאן די במדויק דמויות מהמציאות, כגון העבריין-סלב-משת"פ היפואי סלומון משראווי שנרצח, המהודהד כאן בדמותו של מישהו בשם חניף סרסור, וכגון גיבור הספר בעל הראש הגדול, שמשון אמסילי, וחברתו שרית, שבהחלט מזכירים את שמעיה אנג'ל וחברתו שרה – הלא היא שרה אנג'ל, שבינתיים נגמלה מעולם הפשע, אבל עדיין לא נגמלה, מסתבר, מהניסיון למכור לנו אותו בעטיפה ספרותית.
"בחורים טובים", מאת שרה אנג'ל, הוצאת אריה ניר, 383 עמ'
