מחקר: הישראלים האמינו לנסראללה ולא לפרץ
ממסקנות מחקר שערך ד"ר אודי לבל, מרצה לפסיכולוגיה פוליטית ויחסי צבא-תקשורת מאוניברסיטת בן גוריון, עולה תמונה עגומה על ההסברה הישראלית: "הגענו למצב מטורף. במקום שהציבור הישראלי יצפה לדובר לאומי שלנו שיבהיר לו מה קורה כל יום, הציבור תפס ככזה את מנהיג האויב שבו נלחמנו"
מאז שהסתיימה המלחמה בצפון שני נושאים עיקריים מעסיקים את הציבור: הדרישה לדין וחשבון על המחדלים מאת צמרת ההנהגה הישראלית, וביקורת נוקבת כלפי התקשורת על אופי הדיווחים בה. אלא שמחקר חדש שביצע ד"ר אודי לבל ממכון בן גוריון של האוניברסיטה בבאר שבע עולה כי בעיה אחרת שדורשת טיפול יסודי ודחוף היא ההסברה הישראלית.
במסגרת המחקר, שכותרתו היתה "ניהול ההסברה הישראלית במלחמת לבנון השנייה", התבקשו חברי שש קבוצות מיקוד לצפות בקלטות וידאו שבהן הוצגה ההסברה הישראלית בארץ ובחו"ל ולענות על שאלונים הנוגעים אליהן. לדברי לבל, שביצע בעבר מחקרים בנושא אסטרטגיה תקשורתית, פסיכולוגיה פוליטית ויחסי צבא-תקשורת, תוצאות המחקר מגלות כי ההסברה הישראלית היתה כה לוקה בחסר, עד שבמקרים רבים הציבור נאלץ לסמוך על דיווחיו של מזכ"ל חיזבאללה חסן נסראללה.
"אל מול מנהיג תקשורתי כמו נסראללה, הממסד נדרש לגייס תשובה באותו קנה מידה, לפחות", אומר עורך המחקר, ומסביר: מנהיג תקשורתי טוב מספר לצופה שלוש נקודות אחיזה - ציפייה, ודאות ואמינות. לדבריו, במהלך המחקר נשאלו המשתתפים מי העניק להם ודאות לגבי המשך הלחימה ולמי ייחסו את מרב ממדי האמינות, והנתונים היו חד משמעיים: הציבור הישראלי סימן את נאומיו של נסראללה ככאלו שסיפקו לו את השניים.
כשנשאלו משתתפי המחקר על אמינותו של נסראללה אל מול שלל הדוברים הישראלים, אף לא אחד מדוברי העברית זכה לציוני אמינות גבוהים כשלו.
"הגענו למצב ממש מטורף", הוא טוען. "סיטואציה פסיכולוגית שלא תעלה על הדעת: במקום שהציבור הישראלי יצפה לדובר לאומי שלנו שיבהיר לו מה קורה כל יום, שימזער את הכאוס ושייתפס כאמין, קרה דבר שטרם התרחש: הציבור תפס ככזה את מנהיג האויב שבו נלחמנו, וישב קצר רוח מצפה לנאומיו. ולא בכדי. המעקב אחר הדיווחים מלמד כי לא אחת נסראללה סתר את דיווחי הדוברים הישראליים, לרבות את אלו של שר הביטחון - הוא היה הראשון להודיע על מותם של חיילים ישראלים ועל הנסיבות העגומות שהובילו לכך.
"זאת לא הפעם הראשונה שאם שכולה מגלה את האמת על נסיבות מות בנה בקלטות שמשחרר החיזבאללה, שם נראית תמונה שונה לגמרי מזו שצה"ל ודובריו סיפקו".
במהלך המחקר הועלו גם בעיות באופן ההסברה מול הציבור הישראלי. כדוגמא לכך הוא מביא את העובדה שבמשך השבועיים הראשונים של הקרבות, הציבור לא שמע ממנהיגיו כי מדובר במלחמה. "כאן מתגלה חשיבותה של שפה", הוא טוען. "ההתעקשות להגדיר את המצב כמבצע ולא כמלחמה, העניקה אשליה של לוחמה זמנית, מוגבלת, נשלטת ומתוכננת, עם אורך רוח קצר לאבידות ולזמן ישיבה במקלטים. לא היה המנהיג שקם והבהיר לציבור הישראלי כי הוא במלחמה - מה שהיה משנה לחלוטין את הציפיות".
"אף אחד לא מתרגש מדירה הרוסה"
לבל וצוותו עקבו גם אחרי מאמצי ההסברה הישראלית בעולם. בעיקר הוא יוצא נגד המיתוס שתפקיד ההסברה הישראלית הוא להציג את קורבנותיה לתקשורת הבינלאומית. "אין שטות גדולה מזו", הוא אומר. "לצערנו, אף אחד בעולם לא מתרגש מדירה הרוסה בחיפה. כזו יש גם בקוסובו ובצ'צ'ניה. גוף מרכזי שהיה לומד באופן שיטתי את הפחדים האירופיים, האינטרסים האמריקניים והחששות של המערב מאיום על אורח החיים הליברלי שלו - היה מבין שבעימות כזה אין טעם להפוך את העולם לפרו-יהודי, אלא להבהיר כי המלחמה הישראלית היא חלק ממערכה פרו-מערבית".
לדבריו, מיד עם פרוץ המלחמה היה צריך לפתוח בהפצת קלטות של פונדמנטליסטים הפועלים בבירות אירופה ומתכננים גם שם את המהפיכה האסלאמית. "על מנת להצליח בהסברה בעולם יש צורך בהכרת הנראטיבים, הסמלים והלכי הרוח של מדינות העולם".
גם באשר לציבור הלבנוני לדברי לבל היה צריך לנקוט בקו הסברתי מקיף הרבה יותר. "בעוד שנסראללה הוא ד"ר לפסיכולוגיה של החברה הישראלית, ישראל חשבה שאם היא תפזר פתאום כמה כרוזים בדרום לבנון, היא תשיג תוך יומיים מה שחיזבאללה עשה במשך שנים. אם היינו רוצים להתכונן ליום בו עתיד להתרחש עימות, היה צריך מאז הנסיגה לפזר עיתון שבועי בערבית מעל שמי לבנון. דה-מורליזציה נגד נסראללה לא משיגים בזכות קריקטורה מצחיקה שנוחתת מהשמים".
אז מה לפנינו? לדעתו של ד"ר לבל הנתונים מלמדים על משבר קשה של ההנהגה. "זה לא חשוב אם אובייקטיבית היא עשתה כמיטב יכולתה - כעת הציבור תופס אותה כמנותקת, כלא-ממלכתית וכשחצנית. הוא לא יילך אחריה לעימות הבא".
