טראומה בלי מיתוס

"טיסה 93” מגולל את אירועי היום הגורלי ההוא, בחודש ספטמבר של שנת 2001, דרך התמקדות בסיפור המשני יחסית של המטוס הרביעי עליו השתלטו אותו בוקר טרוריסטים, ואשר נוסעיו הצליחו להתגבר בכוח על חוטפיו, ולהפילו בשדה פתוח בפנסילבניה. יעד ההתרסקות המקורי שלו היה, כך נמסר, גבעת הקפיטול. איש, כידוע, לא שרד. סרטו של הבריטי פול גרינגרס (“זהות במלכודת") מנסה לשחזר את אשר התחולל בפנים המטוס באותן דקות גורליות שמן החטיפה ועד לאסון (תוך שהוא מתבסס על שיתוף פעולה מצד משפחות הנספים בכל מה שנוגע לשיחות האחרונות שניהלו עם יקיריהן שטילפנו מהמטוס החטוף, ואף לגבי הבגדים שלבשו והחפצים שנשאו עמם). מבחינה זו הוא מציב לעצמו מטרה אידיאולוגית ואסתטית כלל לא קלה – כיצד ניתן לשחזר מאורע מהעבר הקרוב, שאיש מהנוטלים בו חלק לא נותר בחיים. במילים אחרות, כיצד אפשר לייצר עדות על ההיסטוריה ללא עדים.

עדות ללא עדים. מתוך הסרט

זהו סרט אסונות שכמו חותר תחת כל מוסכמות הז'אנר הזה, שפרח במיוחד בשנות השבעים הסוערות ההן בקולנוע האמריקאי. ראשית, אין בו גיבורים, לפחות לא במובן המסורתי. אם כבר, הנוסעים רק מתחלקים לאלה שפרצופם זכור יותר, ולמי שהמצלמה אך חולפת על פניהם מפעם לפעם. שנית, הצופה ממילא יודע כיצד הסיפור עתיד להסתיים – בביקורת הזו אין צורך באזהרת ספוילר – והצפיה בהתרחשויות מלווה לפיכך בחוסר אונים שמקורו בידיעה העגומה שגורלם של האנשים האלה נחרץ. ושלישית, הסרט כמו מלווה את האירועים תוך כדי שהם קורים, כאילו מתעד, לא משחזר, מה שהופך את הדיון הנזכר לעיל, בדבר הקשר בין היסטוריה לקולנוע, לרלוונטי עוד יותר. “טיסה 93” כמו נע על הגבול שבין תיעוד הרגע ההיסטורי בהתהוותו לבין החזרה עליו, כחלק מהתמודדותה של החברה האמריקאית עם הטראומה של 11 בספטמבר.

זה, אם כן, סרט מרתק, קודם כל משום שהוא מספק הרהור בדבר האופן שבו מדיום פופולארי כמו הקולנועי משמש כלי להתמודדות עם אירוע טראומטי קולקטיבי. “טיסה 93”, זאת כבר כל אחד יודע, הוא הסרט הבידיוני הראשון שנוגע בקטסטרופה ההיא באופן ישיר (אף כי תהודתה הורגשה בגל הזה של סרטי "הטיסה במצוקה" שהגיחו מאולפני הוליווד בשנים האחרונות, וש"נחשים על המטוס" הוא הנוכחי שבהם). מעניין, על כן, ש"הסיפור הרשמי" שנבחר על ידי הוליווד כדי להתמודד באמצעותו חזיתית עם הטראומה, הוא דווקא זה שלא הותיר בעקבותיו דמויות מיתולוגיות שהן (כמו הכבאים ההרואיים בסרטו של אוליבר סטון, "מגדלי התאומים", שיעלה בעוד כחודש על המסכים כאן). סרטו של גרינגרס, כך נדמה, פועל באופן מודע ליכולתו של המפגש בין הקולנוע לאירוע ההיסטורי לברוא מיתוסים, והוא מבקש לספר את הסיפור בדרך שכמו חותרת תחת האפשרות הזו ומבקשת לבטל אותה.

הטרוריסטים הם חלק מהטרגדיה

"טיסה 93” נראה כמו סרט אסונות לו קן לואץ' היה מביים אותו. קודם כל בזכות הסגנון המחוספס (לו אחראי, בין היתר, הצלם בארי אקרויד, שהעניק חזות ריאליסטית נוקשה לכמה מסרטיו של לואץ'); אבל גם משום שכמה מהאנשים שהיו מעורבים בהתרחשויות מן הקרקע – למשל, מנהל רשות שדות התעופה, בן סלייני, ש-9.11.01 היה יומו הראשון בעבודה – מגלמים בסרט זה את עצמם, וכן היעדרו של טון פטריוטי מתלהם. אגב כך, סרטו של גרינגרס – שקנה את פרסומו עם "בלאדי סאנדיי", שחזור של ההתנגשות הקטלנית שהיתה ב-72', בין מפגינים אירים שוחרי שלום לחיילים בריטים קלי הדק – אינו נגוע באיסלמופוביה ההוליוודית של אחרי 11.9, שרואה בכל מוסלמי מחבל מתאבד פוטנציאלי. אדרבא, הטרוריסטים אצלו הופכים להיות חלק מהטרגדיה; אנשים, לא חיות אדם, שנבלעים ברצף ההיסטורי, ממש כקורבנותיהם עצמם. כאן, אגב, עולה בעיה מעניינת: האם היעדרה המוחלט של נקודת מבט מוסרית שניכר בסרט, אין בו כדי לייצר סימטריה מקוממת בין הקורבנות לבין המחוללים?

הסרט אינו מבקש לספק לצופיו קתרזיס, והוא, על כן, הכי אנטי הוליוודי שאפשר להעלות על הדעת. אם כבר, הוא מעביר תחושה אותנטית של בלבול וכאוס. אין בו לא דמויות שאפשר להזדהות איתן, ולא סיפורים אנושיים קורעי לב, והגישה הכללית שבה נוקט גרינגרס היא של התבוננות מרוחקת, בלתי מעורבת, מין תיאור קליני כמעט של מה שכפי הנראה קרה. השליש החותם של סרטו – שיש בו כדי להפך קרביים, אבל ממש – מתאר את הפניקה שהתחוללה על סיפון המטוס אחרי שהחוטפים השתלטו עליו ורצחו את טייסיו כולל כמה מן הנוסעים, וגרינגרס בוחר לחלן את האקט ההירואי, ומציגו כמעשה נואש של אנשים שהחליטו לקחת את גורלם בידיהם. בפרפרזה על הסוגיה המפורסמת שעולה בסיום המערבון הקלאסי של ג'ון פורד, "האיש שירה בליברטי ואלאנס", גרינגרס מעדיף להדפיס את המציאות, ולא את האגדה.