מפרקת את הצורה

אילונה אהרון מפרקת, מחברת ומארגנת את העולם ומרכיביו לכדי שלם חדש ומפתיע. הדרך שבה היא מתבוננת בחפצים ואובייקטים לכאורה טריוויאליים כמו תחתונים, סוכריות גומי, ספרים, כפות ידיים, מרצפות אבן מצוירות או אפילו תקרת בית ציוני אמריקה, בה מציגה תערוכתה החדשה החל מיום שלישי השבוע, היא לא קונבנציונלית, קורצת בהומור ובו זמנית מרגשת.

לאורך יותר מארבעה עשורים היא בונה מחדש עולם צורני משלה באמצעות פוטו קולאז'ים מינימליסטיים ומעוררי השראה, לוכדת במצלמת הפוג'י שלה רגעים, צורות ופעימות של חיים שמשוכפלים ומתחדדים, יוצאים מתוך הקונטקסט המוכר ומשנים תחת ידיה זהות.

בשנות התשעים הבליחה אהרון - אמנית תנועה ואבסטרקט ומיוצרות הוידאו ארט הראשונות בישראל – לזמן קצר אל התודעה כשליאו קסטלי, סוחר האמנות המודרנית החשוב בעולם, השווה בין עבודתה ליצירותיו המוקדמות של אנדי וורהול והמליץ לעקוב אחריה. קסטלי, שגילה לעולם את וורהול, ג'ספר ג'ונס, רוברט ראושנברג, רוברט מוריס ורוי ליכטנשטיין, הסעיר את ביצת האמנות הישראלית שהצטחצחה לכבודו והתקשתה להבין כיצד הכתיר בכבוד יוצרת צעירה ולא אחת מהחבורה.

עבודה של אהרון 

קסטלי סיפר שפגש את אהרון לראשונה בשנות ה-70 בבזל בעקבות מפגש אקראי בינה לבין ראושנברג, שהציג במוזיאון ישראל, ראה עבודות שלה והמליץ בחום. "יצירותיה מצאו חן בעיני מאוד ומאז נותרו חרותות בזכרוני", אמר קסטלי, "הרגישות, המקוריות, ונקודת המבט הבלתי שגרתית שלה מוליכות את מבטו של הצופה מן המובן מאליו והגלוי לעין אל עבר המסתורי והמוזר, מן הכללי, הסתמי והבנאלי אל מעמקי נפשו של הצופה". מילותיו של האיש שעיצב וניהל הלכה למעשה את שוק האמנות הבינלאומי וסייע בהפיכתם של טרנדים לזרמים מרכזיים, הדהדו לאחר ביקורו של קסטלי בישראל ואהרון זכתה לתשומת לב רגעית ולכתבת מוסף שכותרתה "סיפור סינדרלה".

לאורך השנים המשיכה אהרון בשלה, הציגה בתערוכות יחיד ובקבוצות ועבודותיה נרכשו בין היתר על ידי מוזיאון ישראל, מוזיאון תל אביב ואספנים פרטיים, אבל הנסיקה לא הגיעה. "לאילונה אהרון איכשהו אין מזל עם התקשורת המקומית", כתב אדם ברוך זמן קצר לאחר תערוכת היחיד שלה במוזיאון הרצליה בשנת 1995, "לא קשרו נגדה, אבל היא לא קיימת כאן בתקשורת. רוברט ראושנברג האמריקני אמר בפומבי שהיא אמנית מודרנית טובה וליאו קסטלי כתב על כך והתבטא כך בראיונות אחרים, אבל התערוכות שלה לא מכוסות כאן, לא ברור למה. אולי משום שאינה חלק מהחמולות המקומיות".

הכי רחוק מסינדרלה

הסיפור של אילונה אהרון רחוק מסיפורה של סינדרלה. חייה, כמו האמנות שהיא יוצרת, מקוטעים ומורכבים מפרגמנטים שהשפיעו לא מעט על הבחירות שעשתה. היא נולדה בשנת 1936 בתל אביב, בת זקונים לרוז ווסלי אהרון, מייסד תנועת הבונים ותנועת מכבי באנגליה. אביה שימש כמזכירו של חיים ויצמן, שהיה אז נשיא ההסתדרות הציונית העולמית. כשהיתה בת חמש הצטרף אביה לשורות הצבא הבריטי ופיקד על יחידה יהודית שלחמה בין היתר במצרים ובמלטה. אילונה נשלחה לקיבוץ בצפון שם גדלה כילדת חוץ. "זו היתה תקופה מאושרת", היא מספרת, "אהבתי את החופש ואת הירוק".

עם תום מלחמת העולם השנייה עקרה המשפחה לאנגליה. פרק ראשון מתוך מסכת של מעברים פיזיים ורגשיים החל, ואילונה נשלחה למנזר קתולי בבקינגהמשייר. "הייתי לבד עד כאב, ילדה יהודיה במנזר. לא יכולתי להשתתף בתפילות אז הושיבו אותי ליד נגן האורגן. אני זוכרת שהוקסמתי מהצלילים שהשתלבו באפלה של המנזר".

במנזר למדה מוזיקה ונחשפה לראשונה לריקוד שיהפוך לחלק משמעותי בחייה. "הייתי מוקפת באהבה. זו היתה מסגרת חמה ותומכת. תוך מספר חודשים למדתי לנגן והשתתפתי ברסיטלים. ההורים אף פעם לא באו לבקר, הם אמרו שאסתדר בעצמי וכך עשיתי", היא מספרת, "אבל יום אחד אבא הגיע ואמר שאנחנו צריכים ללכת למדינה שקוראים לה אמריקה".

בארה"ב עבד אביה כשליח ההגנה והתמחה בייבוא מטוסים, נשק וטייסים לישראל, אילונה נשלחה לפנימייה לא הרחק מלוס אנג'לס. המעבר לדבריה לווה במשבר ותחושת אי-שייכות. "התחושה היתה שלא נוח להחזיק בי. נזרקתי כמו חבילה ממקום למקום ובכל פעם שהתרגלתי הגיע הזמן ללכת למקום אחר".

בלוס אנג'לס החלה אילונה לרקוד אצל המאסטר הרוסי, פנאייב, שטיפח ודחף אותה לכיוון הבלט הקלאסי המסורתי, אבל אז בדיוק הגיע הזמן לשוב ולארוז מזוודה. המשפחה עברה לניו יורק ומשם, עם קום המדינה, עקרה לישראל. אילונה, שהיתה בעיצומם של לימודים אצל המורה לבלט דון פונזוורת, התעקשה להמשיך ולרקוד. לאחר אודישן מוצלח, נשלחה הילדה ללונדון לרקוד ברויאל בלט בסדלרס וולס, שם למדה שש שנים ואף זכתה לתשומת לב מהכוהנת הגדולה מרגוט פונטיין. "הקצוות והתזוזות האלה היו בלתי אפשריים. זזתי משחור ללבן ולהפך", היא אומרת, "אבא אמר שזה טוב לחוות ולהתנסות, אבל לא היה לי קו מחבר להיאחז בו, לא היתה המשכיות. החיים שלי הורכבו ממקטעים. היה לי כשרון אבל לא היה את הכוח לעשות את זה לבד. אני חושבת ששום אמן לא יכול באמת להצליח בלי תמיכה מהבית, ולי לא היה מי שידחוף אותי, הייתי לבד והרגשתי לבד".

למרות שהשתלבה בהפקות של בית האופרה בלונדון ונחשבה לרקדנית מבטיחה, אהרון החליטה שהגיע הזמן לחזור אל הקן המשפחתי ולנסות למצוא בו מפלט. היא נסעה לישראל ובארץ לימדה ריתמיקה, ניסתה להשתלב בלהקת הבלט של האופרה ונטשה, זכתה במלגה מטעם מרתה גראהם שהגיע לישראל לייסד את להקת בת שבע, אבל ויתרה על המשך הקריירה. "זה עולם קשה, המחול, אהבתי לרקוד, אבל לא הייתי מאושרת", היא מסבירה את ההחלטה לשנות כיוון, "התגרשתי מהמחול ביום אחד".

בשנת 1965 החלה אילונה אהרון ללמוד במכון "אבני" לאמנות. עם תום הלימודים נסעה להשתלם בניו יורק ומשם חזרה לישראל ולקחה שיעורים פרטיים אצל רפי לביא. "לא ידעתי מה לעזאזל אני הולכת לעשות עם החיים שלי. רפי לימד אותי כל מה שצריך לדעת על קומפוזיציה, צבע וחומר, זה היה מרתק", היא מספרת, "שנתיים אחר כך הוא אמר שהגיע הזמן ללכת, שאני כבר לו זקוקה לו יותר".

למרות שלכאורה ויתרת על המחול, התנועה מאוד נוכחת בציורים ובקולאז'ים שלך.

"אני רוקדת כשאני מציירת וכשאני מצלמת, אני מרגישה את התנועה של האובייקטים בתוך הקומפוזיציה. אני משערת שיש דברים שנשארים איתך לתמיד". 

למה בחרת בפוטו קולאז' כדרך ביטוי?

"אני אוהבת את הפורמט. תמיד אהבתי לצלם, לתפוס את הרגע. אני רואה את הקולאז' עוד לפני שהוא קיים וזה מרגש אותי. זה אמצעי שהמצאתי, שפה לגמרי שלי שלא למדתי מאף אחד ודרכה אני מדברת".

דיברת על 'לתפוס את הרגע' אבל מה שאת עושה זה יותר לעבד מחדש את המציאות מאשר לתפוס אותה.

"רפי לביא אמר שאני עובדת באופן אינטואיטיבי. זה כמו להתאהב, אי אפשר להסביר את זה. אני מתאהבת ברעיון ואם הוא מלהיב אותי אני הולכת על זה. יש בצילומים ובציורים שלי הרבה דאדא ובאוהאוס. אני אוהבת את הרעיון הדאדאיסטי של אמנות ללא אמנות. קוקטו ומאן ריי תמיד משכו אותי כאילו שאני שייכת לשם, כאילו באתי מהמקום הזה. בישלתי את הקונספט הדאדאיסטי בסיר הפרטי שלי. יכול להיות שזה המשכיות של הקו הזה, יכול להיות שזה משהו אחר. מבחינתי דאדאיזם אומר לא לקבל את המציאות רק בגלל שככה זה. אני לא מקבלת את המציאות, אני עושה ממנה משהו אחר ומסתכלת עליה כל פעם מנקודה אחרת".

מוקפת בעצמה

העולם של אילונה אהרון צנוע. דירה קטנה שטופת אור בגבול תל אביב-גבעתיים, שעל קירותיה תלויים עבודות שיצרה לאורך השנים. פעם היו מעטרים את הקירות יצירות של יאיר גרבוז, לביא ואמנים ישראלים אחרים, אבל בשנים האחרונות היא מעדיפה להקיף את עצמה בעצמה. חדר העבודה שלה קטנטן ומלא במאות קולאז'ים שנאספו לאורך השנים. "אני אוהבת אותם קרוב אליי", היא אומרת, "זה כמו מפגש עם חברים שלא ראיתי מזה זמן".

בחדר השינה מעל מיטתה תלויה תמונתו של ליאו קסטלי. "הוא המלאך ששומר עליי", היא אומרת ומחייכת. החומרים בהם היא משתמשת פשוטים ויומיומיים – מצלמה לא דיגיטלית, נייר ומסגרות עץ לבוד. "אני רוצה מחשבה קטנה, בשר ודם, לתפוס את הדבר ולא לעצב אותו ברמה הראשונית. אני לא עובדת עם מחשב. אני רוצה ביתי, בטוח וחמים ואין לי רצון ללמוד טריקים חדשים".

מאיפה את שואבת השראה?

"אומרים שהשראה היא 90% זיעה. אני נושאת אותה בתוך קופסא קטנה קרוב ללב. אני הולכת ברחוב והחיים קוראים לי לצלם אותם. זה מגיע מהכל ומלא כלום. ממוזיקה, מתנועה וקצב. התנועה היא חלק בלתי נפרד מהעבודה, היא קיימת בקווים ובמקומות המפגש שהם מושכים אליהם. אני לא מצלמת אנשים בתנועה אלא דומם בתנועה. צריך שיהיה לזה שוונג".

התערוכה הנוכחית, "קולאז'ים – קווי מפגש", מציגה בחלל אלטרנטיבי באכסדרת בית ציוני אמריקה. איך זה להציג בחלל שהוא לא גלריה מן המניין?

"הצגתי בגלריות מיינסטרים, אבל כיום, כשאני חיה על קצבה של ביטוח לאומי, אין לי את הלוקסוס לשלם לבעלי גלריות ועד כה לאף אחד לא היה את הביצים להציג את העבודות שלי - אולי מפני שהם לא מבינים אותן. החלל של בצ"א מאפשר חשיפה עצומה עם אלפי אנשים שעוברים בו מדי שבוע, כשלגלריות מגיעים מעט מאוד אנשים. חשוב לי שאנשים יראו את העבודות ולכן הצבת התערוכה במקום שכזה היא בהחלט לטובת העניין.

"רפי לביא אמר לי פעם: תציגי תמיד, איפה שאת יכולה. לא משנה מה, איפה ולמה. זה מה שאני עושה. אני יודעת שיש דעה קדומה לגבי הצגה בחללים אלטרנטיביים, אבל זה כמו לומר שאת לא רוצה ללבוש שמלה שאינה גמורה. אם תלבשי אותה יכול להיות שתכתיבי טרנד. יש בזה משהו חתרני. בסופו של דבר מה שחשוב הוא המקום שמתוכו אתה יוצר. אם הכוונה אמיתית, אנשים ישימו לב. זה קל ללכת על בטוח, פחות קל להרשות לעצמך להסתכן. ליאו קסטלי היה תמיד צעד אחד לפני כולם וזה מה שהפך אותו לסוחר האמנות הגדול במאה ה-20. אני מאוד מקווה שאנשים יבינו למה התכוונתי, שזה ידליק אותם ואם לא, Taugh Luck, אני יודעת שניסיתי".

• "קולאז'ים – קווי מפגש", אוצרת אירית לוין, מיום ג', 5 בספטמבר, באכסדרת בית ציוני אמריקה