פני פוקר

זקי, במאי העל של תוכנית הריאליטי "בחירת ליבו", העומדת במרכז הסרט "נו אקזיט", איננו איש מצחיק במובן הרגיל של המילה. אבל קשה שלא לחייך מולו, ולו רק בזווית הפה.

גל זייד מחבב אותו - ולא רק כי גילומו העניק לו את פרס השחקן המצטיין בפסטיבל הקולנוע בירושלים. "הדמות של זקי היא ההגדרה של מה שמצחיק אותי בחיים", אומר זייד. "זו דמות עם המון הומור, עם כנות חריפה, על גבול הרשעות. מסוג האנשים שכשהם מדברים אתה לא מבין אם הם מתכוונים ברצינות או לא. אני אוהב לשחק בפני פוקר. וולטר מתאו היה עושה את זה למשל, הוא היה אחד הקומיקאים הגדולים בעיניי".

"אובססיות זה משהו שאני מאוד אוהב לשחק". זייד ב"נו אקזיט"

פוקר אתה משחק?

"כן, בטח. עם המבט שלי, זה מתאים לי. אני נראה לאנשים תמים, וזה מבלבל אותם. בתקופת הלימודים בבית צבי אפילו התפרנסתי מזה".

מה זאת אומרת התפרנסתי? זה הימורים.

"לא הימורים, רק פוקר. פוקר זה כמו שש-בש, בטווח הארוך לא משחק המזל, אלא פשוט מי יותר טוב. ואני טוב מאוד. אבל בשלב מסוים הרגשתי שאני מתמכר, והיום אני בקושי משחק".

למה?

"כשאני מרוכז במשחק אני בא במטרה אחת: לקחת את הכסף. לקחת מחבר 400 שקל זה לא כל כך נעים. כשאני משחק, אני אכזרי. אני הופך להיות כמו חיה".

גם אתם הרגשתם עכשיו צמרמורת קלה בגב התחתון? את התמיהה שזייד ביאר בעצמו, האם הוא רציני לגמרי או רק משתעשע איתנו, הוא יזכיר במהלך הראיון כמה פעמים. כך גם את הצד האפל שלו, המוכר כבר לרבים ומעורר לא מעט סקרנות, מה שיכול להסביר את היותו אחד האנשים העסוקים ביותר בתעשיית הטלוויזיה והקולנוע כיום בישראל. מלבד הופעתו ב"נו אקזיט" לצד עפר שכטר ומלי לוי, זייד גם מככב בסרטו של דרור שאול "אדמה משוגעת", וב"הצעה מגונה", העומד לצאת בסתיו הקרוב, דרמת מתח אותה גם כתב, ובה הוא משחק לצידה של קרן מור, שהיא גם הפרטנרית שלו בהצגה "אשה בעל בית" בקאמרי.

אל הפריים טיים הטלוויזיוני הוא חדר כבר בשנה שעברה כמאהב הנשוי של דורית בר אור ב"אהבה זה כואב", וכבר שנים שהוא מהווה את אחד הברגים החיוניים מאחורי הקלעים של הטלנובלות של TOH כיוצר, תסריטאי ושחקן, החל ב"משחק החיים", דרך "מיכאלה" ו"טלנובלה בע"מ" וכלה ב"האלופה".

פורה ככל שיהיה כיוצר, זייד לא ממהר לסרב להצעות משחק מאחרים, כמו זו שהגיעה מדרור סבו להשתתף ב"נו אקזיט", ושבמהלך צילומיו, הוא מספר, התענג על כל רגע.

שחקן הוא סוג של כלי. זה משהו שאתה יכול לשמש היום, אחרי שכתבת כל כך הרבה תסריטים משלך?

"כן, אני מנסה להיות הכי כלי שאני יכול להיות. יש לי אחריות ומחויבות לשחק טוב, ואני נזהר מאוד מלביים אחרים. דווקא בגלל שאני גם עוסק בכתיבה, אין לי צורך להתערב למישהו אחר ביצירה שלו, אלא אם כן נותנים לי מקום. כאן דווקא היו כמה מקומות כאלה. דרור נתן לנו המון חופש".

מאיזה סוג?

"הדמות של זקי הלכה והתפתחה במהלך החזרות, היא הפכה להרבה יותר גדולה משהיא היתה אמורה להיות. הלכנו על בסיס הטקסט אבל היו גם הרבה אלתורים. לא רק אני עשיתי את זה, גם עפר שכטר למשל, כשהוא הבין שיש חופש, הוא לגמרי קפץ למים, הגיב לסיטואציות בעצמו. זה היה מאוד מיוחד".

מה למשל, מאולתר?

"כל הקטע שאני מדבר על זה שאריות, כמו בני אדם, נכנסים לדיכאון אחרי סקס. זה משהו שקראתי בעיתון באותו יום צילום בצהריים, ונראה לי משעשע להכניס את זה לסצינה".

ברכות על הזכייה אגב.

"תודה. זה לא רק אני, גם הסרט זכה בפרס לבדו. זאת היתה הפתעה לכולם, ומאוד נעימה. מקבלים גביע נחמד וסכום כסף, אני לא יודע כמה".

עכשיו מגיע הקטע שאתה אומר כמה זה מרגש, ושבחיים לא זכית בכלום.

"לא, האמת שזכיתי בכל מיני פרסים במהלך השנים. זה נעצר לאיזו תקופה אבל הנה, אני חוזר".

"נו אקזיט" וכל הנוגעים בדבר מבקשים לציין כי אין שום קשר לתוכנית הטלוויזיה זצ"ל, למעט העובדה שהקאסט מורכב בחלקו ממי שפעם היו מנחיה, היא בראש ובראשונה התחשבנותו של הבמאי והתסריטאי דרור סבו עם טלוויזיית הריאליטי. במרכז הדרמה עומדת תוכנית סטייל "הרווק", והמתח בין במאי צעיר ואידיאליסט (שכטר) לחברו העיוור, נשוא הניסוי הטלוויזיוני (אמנון וולף). סבו עצמו מכיר את החומרים היטב, בהיותו הבמאי של "פרויקט Y".

כדי להמחיש לצופים עד כמה מדובר במרחב נטול סנטימנטים, הוא המציא את זקי, ציניקן מושלם, מגלומן מסוכן, צ'ארמר כובש ומי שאחראי על הסוף המבהיל של הסרט, שבו אחת המשתתפות בפרויקט (לוי) משלמת על חלומותיה מחיר יקר מאוד. "יש משהו פארודי בסרט", אומר זייד. "איזו קריצה על עולם הריאליטי שמשתלט על החיים, איך כל החיים נהיו ריאליטי במקום מציאות. במקור היה סוף אחר, יותר אופטימי, ועם הזמן התגבש הסוף החריף יותר. לדעתי אפשר היה אפילו לקחת את הכל יותר רחוק. בטח יהיו ויכוחים אם הסרט תומך או מבקר את עולם הריאליטי".

מה אתה חושב?

"אני חושב שהמסר הוא שבטלוויזיה הציניות והמניפולציה מנצחת. הכל עניין של ביזנס ואין רגשות, וכולם ילכו רחוק מאוד כדי להצליח. אין טובים ורעים, כי כולם רעים".

בסוף הסרט באמת כולם יוצאים אשמים, גם התמימים לכאורה.

"נכון. רק הדמות שלי יוצאת צדיקה".

למה?

"כי הוא נאמן לעצמו. הוא יודע מה הוא רוצה ולא מעניין אותו כלום. ציניות זה משהו שיש בכולנו, אצל זקי זה פשוט יותר בפרונט, יותר מוקצן".

בהקשר הזה אני לא בטוחה איפה למקם את הביקורת. הרי כולם גם רואים ריאליטי ומתים על זה, אז הצרכן אשם לא פחות מהיצרן, לא?

"כן, אבל אדם כמו זקי מנצל את החולשות של אחרים תוך ויתור על כל ערך. אפשר לומר שכולם מנצלים את המדיום לצרכים שלהם, גם מי שמשתתפים ורוצים להתפרסם, אבל לא כולם באמת יודעים את המשמעויות של הכל. יש מי שבקי יותר, שהכוח נמצא אצלו, ויש מי שפחות. זה כמו שאלה שהשתתפו ב'אמא מחליפה' בסך הכל רצו פרסום, אבל זה התגלגל עבורם למקומות שהם לא תכננו, ועכשיו הם מתחרטים. גם לפרסום יש מחיר, ולא כולם מבינים את המשמעויות של זה".

הרבה לפני שגילה את משיכתו לטלנובלות, כשהיה ילד חיפאי עם אמא שקוראת רומנים רומנטיים ("כנראה קיבלתי ממנה את החיידק בירושה"), זייד, 42, אפילו לא ידע מה יהיה כשיהיה גדול. אבל כשהתגלגל למכינת בית הספר בית צבי בסוף שירותו הצבאי, כבר הבין שהגיע הביתה. "ראיתי את כל הבנות היפות, שמעתי את כל הדיבורים על משחק ויצירה, ואמרתי לעצמי - איזה תענוג".

לאילו תפקידים לוהקת אז?

"בהתחלה הייתי משחק טיפוסים רומנטיים ותמימים. הייתי 'האידיוט' של דוסטויבסקי למשל. זה היה לי קל, כי ביסוד שלי אני מאוד תמים, אבל גיליתי שלא מעניין אותי לשחק דמויות פשוטות. זה כמו לפצח גרעינים בשבילי".

אז מה כן?

"אני אוהב את התפקידים האפלים יותר. ברוב הדמויות שאני משחק היום יהיה משהו קצת מטורף, קצת מניאק, או איזה סוג של ווירדו. אובססיות למשל, זה משהו שאני מאוד אוהב לשחק".

אתה מתעסק הרבה באיך אתה נתפס על ידי הסביבה?

"אני קולט את זה, כי אני שחקן, זה חלק מהעבודה. וזה תמיד מעניין. חשוב לא להיכנס לטייפ-קאסט. זה הדבר שמגביל שחקנים יותר מכל, זאת קללה. שחקנים אוהבים להתלונן שלא מלהקים אותם למגוון של דמויות. הם לא מבינים שזה לא מעניין אף אחד. הם צריכים לשבור את זה בעצמם, כמו שמשה איבגי עשה ב'שורו', שם הוא יצא בכוחות עצמו מהתפקיד של המזרחי העבריין. וגם אני, כשהרגשתי שהתפקידים שאני מקבל את מוגבלים, ושיש בי מנעד יותר רחב, לקחתי אחריות ושיניתי את זה".

כישרון הכתיבה של זייד עזר לו במשימה, כשבשנת 2000 כתב לעצמו תפקיד חלומות בסרט "מארס טורקי" לצידה של לימור נחמיאס. אבל למרות השעות הרבות שבילה מאז מול מעבדי תמלילים בפרויקטים שונים, הוא מבקש להדגיש כי הוא קודם כל ועד הסוף שחקן. אל עולם המשחק הוא קשור בעבותות גם כמורה בסטודיו למשחק של יורם לוינשטיין, שם הוא חתום על הצלחתן של לא מעט שחקניות מזן ה"איכותית", ביניהן לירון וייסמן, טלי שרון וורד פלדמן. "זה חשוב לציין. אני לא כמוך, אני לא כותב בנשמתי. אני אפילו לא אוהב לכתוב מכתבים לחברים, ובחיים לא אכתוב שירה או את סיפור חיי. הכישרון הבסיסי שלי הוא משחק, ומשם אני יוצא לכל השאר".

כתיבה היא סבל?

"כן".

אז למה לעשות את זה?

"בהתחלה זה היה בשביל תפקידים, ואחר כך זה נהיה מעניין ורווחי יותר מלנסוע עם הצגת תיאטרון 400 פעם ברחבי הארץ. אני גם טוב בזה. שחקנים יודעים לכתוב דרמה טוב. אני מבין סאבטקסט באופן אינטואיטיבי, מקשיב מעבר למילים, מזהה גם את מה שלא נאמר בסצינה".

ואין שום דבר אישי בכתיבה שלך?

"שאלה טובה, וגם אני לא יודע את התשובה, כי אני מתחבט מה בדיוק מרכיב את סיפור חיי ומה לא. מעניינות אותי עלילות, רגשות, דינמיקות בין אנשים. אבל אני רואה את עצמי כעורך, לא ככותב אישי. אין לי בעיה גם לשבת עם אחרים ולהצטרף לסיפור שלהם, אני אוהב לכתוב ביחד. אני שוב רוצה להדגיש - אני לא כותב, אני שחקן שכותב. אם אני נתקע באמצע סצינה, אני פשוט קם ומשחק אותה, ואז אני מבין אותה יותר".

השחקנים שעובדים איתך בטח אוהבים את זה שאתה בא מהעולם הזה.

"כן, הם יודעים שאני מרגיש אותם חזק".

בניגוד להיצ'קוק למשל, ששנא את השחקניות שלו.

"טוב, הוא גם היה גאון. אני לא".

למה להעליב?

"אני כבר בן 42, ואני יודע שגאון אני לא. או לפחות משער".

ואז הגיעו הטלנובלות של משפחת פארן והכבלים. גילוי נאות: באחרונה שבהן השתתפה כותבת שורות אלו, בתפקיד קטנטן אך מופתי; והיא מרשה לעצמה לחצות את הקווים ולראיין את התסריטאי הראשי, אחרי שבמשך חודשים ארוכים התאפקה מלהזכיר את המילה "האלופה" גם בשנתה, שלא לומר בעיתון. חוץ מזה שמבחינת זייד, שכבר כתב מזמן את הפרק האחרון, מדובר בהיסטוריה. "אני לא יודע מה יהיה עם עונה שנייה ל'האלופה', אבל אני באופן אישי סחוט. טלנובלה זה המון מתח ולחץ, זה אפילו עשה לי בעיות בבלוטת התריס. כמה אפשר לעשות 120 פרקים במשך חצי שנה של עבודה? לדעתי אני בקצה של עצמי. נכון להיום בא לי לדברים אחרים. קומדיות רומנטיות, מיני סדרה. יש כל מיני רעיונות".

וגם בלעדיך, עונה שנייה היא רעיון טוב?

"כן, בטח. יש המון מה לעשות. זה לא יהיה פשוט, אבל אפשרי כיד הדמיון הטובה".

איך אתה מסכם את הטלנובלה עד כה?

"אני מאוד מרוצה ממנה, ובפועל היא מאוד מצליחה. העיתונות נתנה לנו פחות באזז השנה מאשר 'טלנובלה בע"מ' קיבלה, אבל לדעתי זה נובע מסוג של סנוביזם. 'טלנובלה בע"מ' היתה לכאורה יותר מתוחכמת, ועם קריצה, ול'האלופה' יש תדמית של מתוחכמת פחות, כי הדמויות שלה ערסיות, אבל אנשים לא מבינים שבבסיס שלהן הן דמויות מאוד מתוחכמות. שני הגיבורים הראשיים שלה - סער ומיטל, הן לא דמויות חיוביות, הם פחות מעוררי הזדהות מאשר בדרך כלל, וזה שונה ממה שאנשים הורגלו עד כה, אבל זה עובד".

את מי הכי נהנית לכתוב?

"את הדמות של יהודה לוי, סער פדידה. אני תמיד נמשך לעלילות האפלות יותר. אהבתי את משה ודורין ב'מיכאלה', את סיפור הרצח ב'טלנובלה בע"מ'. פדידה זו דמות נורא מורכבת, הוא ערס אבל הוא מלא גם בהמון דברים אחרים, והתחברתי אליו כי גם בתוכי יש איזה סער פדידה. הוא הצחיק אותי וסקרן אותי, ובאיזשהו שלב התחיל להגיב בשביל עצמו, וזו היתה חוויה חזקה מאוד. ויהודה עשה עבודה מצוינת. אנשים לא מעריכים את זה מספיק, אבל בעיניי זה הכי טוב בקריירה שלו. הוא מדויק ומשקיע המון מאמץ. פשוט אנשים עדיין מרימים גבה כי זה טלנובלה".

כן? אתה חושב שעדיין צריך להתנצל על הז'אנר?

"אני חושב שיש המון שטחיות בביקורת, בדרך הראייה של תרבות. התפיסה השלטת היא עדיין שתיאטרון זה תרבות עילית, וטלוויזיה בכלל וטלנובלה בפרט זה לא. בפועל, התיאטרון של היום הוא הרבה פחות תרבותי מטלוויזיה, ולא פחות מסחרי. אני רואה שחקנים שמשחקים בתיאטרון גרוע, אני רואה הצגות גרועות ושטוחות, והמון רדידות מחשבה, ומצד שני אני רואה שבטלוויזיה עושים דברים מסעירים ומקוריים, וגם כאן. לא כל מה שנראה דרמה עילית זה עילי, ולא כל מה שנקרא תחתית זה תחתית".

לאחר שהגיח לביקור ב"טלנובלה בע"מ", בדמותו של רוצח שכיר בשני הפרקים האחרונים, ב"האלופה" זייד מאייש תפקיד קצת יותר משמעותי, ולא פחות קריפי: אמנון, פסיכולוג גבולי שמפמפם למטופליו מרשמים תוצרת בית שיש לבלוע עם וויסקי, מנחה אותם להקליט את אהוביהם בסצינות אינטימיות, ושוטף להם את המוח בתיאוריות על יונים תוקפות. "דרור נובלמן קרא את הסיפור של היונים באיזה מקום ונדלק על זה, והחלטנו לבנות פסיכולוג מהגיהינום. איש חכם, שאומר דברים נכונים, אבל חסר אחריות לחלוטין לגבי המטופלים שלו. הוא סוג של פסיכופת".

יש כאלה?

"בטח. אני מכיר. שמעתי גם על פסיכולוגים שמעשנים סמים עם המטופלים שלהם, חלקם מפורסמים. עושים הרבה אקטים מסוכנים טיפולית, אבל בגלל האישיות הכריזמטית שלהם הם מצליחים".

אני מקווה שלך לא היתה חוויה טיפולית כזו.

"לא. לי דווקא היתה חוויה טובה. הייתי בטיפול שמונה שנים, וזה עזר לי להסתכל על החיים אחרת, חידד אותי ופתח לי עולמות".

השתנית?

"התפתחתי. היום אני יותר מבין בני אדם, את הצרכים שלי, את ההשלכות שאני עושה על אחרים. זה מאוד עוזר בזוגיות למשל, מול הפרטנר שלך".

הפרטנר במקרה דנן היא רעייתו בשמונה השנים האחרונות, אם לבנם בן השש ופסיכולוגית בעצמה שבשל יחסיה עם המטופלים שלה, מעדיפה לשמור על אנונימיות. "התחתנתי מאוחר, בגיל 35. הייתי רווק די הולל, העיתון יתפוצץ אם אספר. לא, סתם. לא קל להתחתן בגיל 35 אבל הרגשתי שאני רוצה והטיפול גם עזר לי. הצורך לכבוש נשים, שהיה קיומי אצלי - הוא כבר לא קיומי. אפשר לקרוא לזה התבגרות".

אפשר שאלה אחרונה?

"שוט".

מי ימות בסוף "האלופה"?

"למה את חושבת שמישהו ימות?".

כי זה תמיד קורה בטלנובלות.

"לא תמיד, רק מאז שאני באתי. אני הכנסתי את זה והרגתי את משה ב'מיכאלה' ואת אפרת ב'טלנובלה בע"מ'. זה קטע שלי".

נו, אז מישהו ימות. נכון?

"לא מגלה".  

ספר: "הידיד הקטן" של דונה טארט

"ספר מעולה, שמתחיל ברצח, וזה לא בלש רגיל. אין טובים ורעים".

טלוויזיה: "הסופרנוס"

"כזאת סדרה הייתי רוצה לכתוב, אבל לא נראה לי שהייתי מצליח".

סרט: "נוטינג היל"

"זה נחשב ז'אנר נחות, כי זאת קומדיה רומנטית אבל זה סרט מעולה מסוגו. כמו הטלנובלות, גם הקומדיות הרומנטיות לא מקבלות מספיק קרדיט".

דיסק: ישראל ברייט, "שירי משוררים"

"ישראל מאוד מצחיק אותי. הוא מיוחד, מעניין, וגם מאוד מוכשר".