מה שלומו של הכלב באדי היום?

פסגת שלום היסטורית ומכרעת מתנהלת כעת בקמפ דייויד. הפסגה, שתכריע את עתידו של המזרח התיכון, מתנהלת באזור כפרי אמריקני מנומנם ושבע, בין קוטג'ים ורודים ויערות ירקרקים. שם מוכרע העתיד שלנו.
ב"קוזי", הדיינר המקומי סמוך לקמפ דייויד, תלויות תמונות של סאדאת, בגין וצ'רצ'יל שביקרו במקום. ברק וערפאת טרם הספיקו. עוצר היציאות בקמפ דייויד כפה עליהם חברותא של 24 שעות ביממה. לדברי גורמים המקורבים למשא ומתן, הדיונים רציניים וקשים – אין זמן לעצור להמבורגר ב"קוזי". אבל קלי, המלצרית בת ה-70 בדיינר, טוענת שהכל עניין של זמן: "צ'רצ'יל ורוזבלט ביקרו כאן אחרי המלחמה. אין כמו בירה טובה כדי לפתור בעיות".
ערפאת מוסלמי, אנחנו אומרים לה, הוא לא שותה אלכוהול. "אתם מטורפים שם, במזרח התיכון", היא אומרת בייאוש. דובר הבית הלבן, ג'ון לוקהרט, נותן כאן תדריך יומי רשמי, שאינו מפורט בהרבה מההערכות המלומדות של קלי בדיינר. לוקהרט, אמריקני לבן בשנות ה-50 לחייו, עולה כל יום על במה מאולתרת שהוצבה במרכז כיתה בבית הספר היסודי בתורמונט, שהוסב למרכז תקשורת. מולו, על לוח הכיתה, כתוב בכתב ידה של מורה: "אתה לעולם לא תדע מה תוכל לעשות עד שתנסה". משם מדווח לוקהרט על עניינים שברומו של עולם, מול עיתונאים מכל רחבי הגלובוס.
הוא מכחכח בגרון, מדבר ואינו אומר דבר. הדקלום היומי שלו מתחיל בפירוט תפריט ארוחת הערב של ערפאת, ממשיך במצב בריאותו של באדי, הכלב של קלינטון ומסיים בסידורי הישיבה בארוחת הבוקר.
העיתונאים האמריקנים גומעים את האינפורמציה בצמא אדיר. אחת העיתונאיות אף מרימה את היד, וכשניתנת לה רשות הדיבור היא מתנסחת בתוקפנות וברהיטות עיתונאית, ושואלת באומץ מהו סדר יומה הצפוי של צ'לסי קלינטון, השוהה אף היא במתחם קמפ דייויד. לוקהרט לא מתבלבל, הוא נדרך וממשיך, שכדי לתת לה תשובה אחראית בנושא החשוב הזה, הוא חייב לבדוק אותו שנית. בכל פעם שנשאלת שאלה קצת יותר מהותית, התשובה היא 'אני לא מדבר על נושאים כאלה'. את האמריקנים זה לא מרשים. למחרת כל מילה של לוקהרט תופיע בעמודים הראשונים בכל העיתונים. הדלפות? ספקולציות? תרחישים? זה קיים רק בדמיון המזרחי של העיתונאים הישראלים והפלסטינים. בשביל מה צריך את זה כשיש שעועית ירוקה בתפריט ארוחת הערב של כבוד הנשיא?
לוקהרט מקפיד לדווח כל פעם על האווירה הבלתי פורמלית השוררת בקמפ דייויד, על ארוחות הבוקר המשותפות ועל הטיולים הליליים. לפני חמש שנים זה היה מרגש. לפני הסכם אוסלו, כל החלפת ברכות כזו היתה צעד היסטורי. היום זה לא מעניין כאן אף אחד. גם העיתונאים הפלסטינים, שבפסגות קודמות סרבו לשוחח עם הישראלים, מערימים היום ביחד על האמריקאים הנוקשים ומדליקים סיגריות באזורים האסורים, ואף מקטרים יחד על המחסור בהדלפות.
באחת ההזדמנויות מסר לוקהרט, שברק וערפאת נהנו מבופה ים-תיכוני. עלי, עיתונאי מרמאללה, לא מבין למה הם צריכים שווארמה בארצות הברית - "למה להיזכר בבית הבעייתי, כשאפשר להתענג על סטייק ולדבר על מזג האוויר?". מזג האוויר, יש לציין, גשום וקריר באזור קמפ דייויד. אולי אם תודלק האח בבקתת האגוז במחנה, סוף סוף יפשירו המתחים הרבים. מי יודע, אולי אפילו ייצא עשן לבן.