מסיבת ההפתעה של יוגי
כולנו כינינו אותו "יוגי בר", על שם הדב המצויר המפורסם. לא שיוגי היה גדול כל כך, אבל הוא בהחלט היה חזק, חזק כמו דב גריזלי. הוא היה המגן של החבורה מכל מיני ערסים, שלעיתים נטפלו אלינו בדיסקוטקים או במועדונים. ובכלל, יוגי היה הרוח החיה של החבר'ה, אבל אשתי לא סבלה אותו
כמה מאמרים, כתבות וקלישאות נכתבו על הצורך בחברים ובחברות שיקיפו אותנו, שיצעדו איתנו לאורך החיים, שישמחו בשמחותינו, ושיעזרו ויתמכו בעת שרע לנו.
חשבתי רגע, והבזיק בי רעיון: "יש לי דווקא רעיון נחמד. יוגי חולה על משחקי הכדורסל של ימי חמישי, הוא הרי תמיד מגיע אלי לצפות בהם כי לי יש מקרן גדול. וכידוע לך נירה במכון כושר בימי חמישי עד חצות, והוא יכול להגיע בלי להיתקל במבטים העויינים שלה. ביום חמישי הקרוב הוא אמור להיות אצלי, תארגני את כל התבר'ה ואת מי שאת רוצה, תכיני עוגה או שתיים ותגיעו כולכם אלי כשעה לפני המשחק".
אצלנו, למשל, החבר'ה הולכים יחד כבר שנים רבות. החברות בינינו התחילה כבר בתחילת התיכון. היינו כמה נערים ונערות, ומה שהתחיל בהיכרויות מהוססות הלך ונבנה. עם הזמן הפכנו לחבורה מגובשת ואוהבת.
הבנים היו ישראל, נתי, אמיר, עדי ויובל, והבנות - אורטל, אפרת, אורית, מיטל ודקלה. היה גם כמובן יוגי. שמו יוגב, אבל כולנו כינינו אותו "יוגי בר", על שם הדב המצויר המפורסם. לא שיוגי היה גדול כל כך, אבל הוא בהחלט היה חזק, חזק כמו דב גריזלי. הוא היה המגן של החבורה מכל מיני ערסים, שלעיתים נטפלו אלינו בדיסקוטקים או במועדונים. ובכלל, יוגי היה הרוח החיה של החבר'ה, הדמות המרכזית בטיולים ובמסיבות. תמיד השתלט על השיחה בקולו הרועם, ותמיד הכי מצחיק והכי אהוב על כולם.
עם הזמן החלו להיווצר זוגות בין החבר'ה. קודם כל, כמובן, יוגי, שמאז כיתה ט', כך נדמה לי, כבר הכריז על אהבתו הגדולה לאורית. "את תהיי אשתי", היה שואג וצוחק בזמן שהניף אותה אל על בידיו החזקות במסיבה כזו או אחרת. היא היתה צווחת בהנאה, גם אהבה את יוגי.
"מתי נראה איתך מישהי צמודה?"
יום אחד גילינו שגם ישראל ומיטל הפכו לזוג אוהבים שלא יכולת להפריד ביניהם. יובל ואורטל לא פיגרו אחריהם בהרבה, וגם כל השאר. "מה איתך, רזי", היו לפעמים מציקים לי בחביבות, "מתי נראה איתך מישהי צמודה?"
אחרי הצבא פנינו איש איש לדרכו, זה ללימודים וזה לעבודה. אני נרשמתי ללימודים בטכניון, יוגי ואורית הגשימו את אהבתם והתחתנו, והחרו החזיקו אחריהם שאר הזוגות. אבל תמיד נשארנו חבורה מגובשת, נפגשים בערבי שישי ויוצאים לבלות, יוצאים לטיולים משותפים בארץ ובעולם.
אני סיימתי את הלימודים וקיבלתי משרה חשובה בחברת הייטק גדולה, שם גם הכרתי את נירה. אמנם לא אחת מהחבורה, אבל יפה ומקסימה לא פחות מאף אחת מהן. התאהבנו ונישאנו כעבור מספר חודשים.
החבורה קיבלה את נירה בשמחה, הבעיה היתה דווקא מהצד השני. נירה היא צפונבונית אמיתית, עדינה כזו, סטייליסטית, והיה לה קצת קשה, בלשון המעטה, לקבל את ההתנהגות של יוגי. "יותר מדי תזזיתי החבר שלכם, קצת עידון וקצת נימוסים טובים לא יזיקו לו", אמרה.
לא עזרו כל השכנועים שלי שככה הוא, ושהוא בעצם בחור מתוק. נירה אמנם הסכימה, למעני, להיפגש איתם פה ושם, אבל ברוב המקרים הדירה את רגליה ממפגשים שבהם יוגי היה מעורב. הדבר העב מעט על חיי הנישואים שלנו, אבל אהבתי אותה כל כך, שקיבלתי את הגזירה ללא ויכוח של ממש.
בוקר אחד צילצל הטלפון במשרד, אורית היתה על הקו. "יש לי בעיה קטנה ואני צריכה את עזרתך, או יותר נכון את עצתך", אמרה.
"נו, בשביל זה נועדתי", צחקקתי. "גם בעבודה אני פותר בעיות וגם לחברים".
בחברה בה אני עובד אני מוזנק לעיתים בערבים ולפעמים גם באמצע הלילה לפתור בעיות שהתגלו שם, הפכתי להיות פותר הבעיות מספר אחד בחברה ופוציתי על כך באופן נדיב. "אני איתך אוריתי", אמרתי, "במה אוכל לעזור?"
"יום ההולדת של יוגי-בר מתקרב, חצי יובל זה גיל משמעותי, ואני רוצה לחגוג לו בגדול. החלטתי לעשות לו מסיבת הפתעה", אמרה.
"נו, זה יופי", אמרתי.
"כן, אבל אתה יודע, אי אפשר להפתיע אותו. בטח לא כאן בבית. לא ידוע אף פעם אצל יוגי מתי הוא יוצא ומתי הוא חוזר, זה הוא שמפתיע תמיד את כולם. מה אתה מציע?"
לשימוש ערוץ יחסים חברים מסעדה רני יחסים (צילום: ויז'ואל/פוטוס)
"וואלה, אחלה הפתעה, אתה גאון, אני כבר מתחילה לעבוד על זה", אמרה. "רק שנירה לא תתבאס".
"לא היא לא", הרגעתי אותה, "היא תגיע אחרי כל הטרראם, והיא תבין ותקבל".
ביום חמישי בסביבות שמונה בערב התחילו להגיע החברים הטובים שלי, זוגות זוגות הם הופיעו, מצחקקים בהנאה, מנשקים את אורית. הוריו של יוגי הגיעו, ומיד אחריהם הוריה של אורית".
"מה זה המעטפות האלה בידיים של שני זוגות ההורים?" שאלתי.
"אתה יודע כמה יוגי מת לנסוע לתאילנד, אז ההורים שלי קנו לנו זוג כרטיסים, וההורים שלו נותנים לנו 1,500 דולר לבזבוזים", צחקקה בהתרגשות.
משמשתי פתאום את הפלאפון בכיס שלי. "אוי, רק לא זה שלא יזעיקו אותך דווקא עכשיו..." אמרה אורית.
"לא חושב. שניה, כבר חוזר", אמרתי ונעלמתי לתוך המטבח. חזרתי אחרי מספר דקות. "אזעקת שווא", אמרתי לה, "פתרתי את הבעיה בטלפון".
"תודה לאל", נשמה אורית לרווחה.
כולם להתכונן, כבר חמישה לתשע. הנה, יש אור במדרגות
ישראל הציץ כל הזמן מהעינית של הדלת. "נו, כולם להתכונן, כבר חמישה לתשע. הנה, יש אור במדרגות, הוא בטח עולה, תתכוננו".מיהרתי לעבר מפסק החשמל הראשי של הבית, ואורית רצה לעמוד לידי. הורדתי את המפסק, ועלטה השתררה בדירה. כעבור מספר שניות של עמידה שקטה שמענו מפתח מסתובב בחור המנעול.
"נתת ליוגי מפתח?" התפלאה אורית.
"שששששש", לחשתי. שמענו את הדלת נפתחת, ואז...
שמענו מכיוון הדלת כמה אנחות וכמה גניחות, ורעשים של מלמול לא ברור. אף אחד לא הבין מה בדיוק קורה. הרמתי את המפסק הראשי בתוך הדירה.
ליד הדלת עמדו יוגי ו.....נירה, אשתי. הם היו חבוקים, זרועותיה כרוכות סביב עורפו, ידיו עמוק בתוך חולצתה, ממששות את גופה. אחרי מספר שניות הם חשו באור הבוהק ונפרדו זו מזה בבהלה. הם עמדו שם צמודים לקיר, מבוהלים, מביטים בפיות פעורים בפיות הפעורים של הניצבים למולם.
נירה התעשתה ראשונה, השליכה את תיק הספורט וטסה לחדר השינה שלנו, טורקת ברעש עז את הדלת מאחוריה.
אורית שמטה מידיה את העוגה הגדולה ומלמלה "מה זה? מה קורה כאן?" בקבוק שמפניה שהחזיק מישהו מאחוריי נשמט אף הוא והתנפץ ברעש אדיר.
יוגי הפנה אלי מבט. "אתה כזה מניאק", אמר לי, "למה ככה?"
אורית פנתה אלי בעיניים מוצפות דמעות. "למה הוא מתכוון?" שאלה אותי בקול רועד.
"אהה, בואי ואסביר לך", עניתי לה. "אני יודע על הרומן הזה ביניהם כבר די הרבה זמן. את מבינה, אוריתי, כשאוהבים מישהו כל כך, מפתחים לאט לאט חיישנים כאלה, חושים מחודדים שעוזרים להבחין בכל שינוי שחל בבן הזוג. לא לקח לי הרבה לגלות את הרומן שנרקם בין שני הצ'ילבות האלה, נירה ויוגב, והחלטתי לנקום. הרעיון שלך למסיבת הפתעה בא בדיוק בזמן".
"אבל איך", גמגמה, "הוא הרי בא לכדורסל".
"אוריתי, הטלפון לא היה מהעבודה שלי", הסברתי לה, "בעצם לא היה שום טלפון, פשוט יצאתי למטבח וטלפנתי ליוגב, אמרתי לו שהוזנקתי לעבודה לפתור בעיה ושזה יקח כמה שעות, ושלא יגיע אלי כי הבית ריק. זה הספיק לצמד הבוגדים למהר לכאן, כדי להרויח דירה ריקה".
אבא של אורית קרע את המעטפה שבידיו. "אנחנו מחכים למטה", אמר לבתו המתייפחת. "תגמרי עם האידיוט הזה ובואי".
כולם יצאו אחריו, משפילים את מבטיהם.
"מצטער", אמרתי לאורית וחיבקתי אותה. "בואי נרד למטה, אל החבר'ה". ואיכשהו, פתאום זה נשמע לי כמו מילה גסה.
אהבתי אותה כל כך, שקיבלתי את הגזירה ללא ויכוח
צילום: ויז'ואל/פוטוס
מומלצים
