שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    הוא גאון
    ג'וליה רוברטס אמרה עליו שהוא "מוכשר בצורה בלתי שפויה", מייקל פראיין הכריז ש"הוא אינו מסוגל לכתוב שורה אחת משעממת" וניקולס הייטנר כינה אותו "מיניאטוריסט גדול". ירון פריד מתחנן שתקראו את אלן בנט, עכשיו גם בעברית

    נתחיל בקצת ניים דרופינג בריא, כדי לסבר את האוזן. ג'וליה רוברטס, שהעניקה את אחד מששת פרסי הטוני למחזהו האחרון, "נערי ההיסטוריה" (The History Boys) – שיא שמשתווה רק לזה שקבע "מותו של סוכן" ב-1949 - אמרה עליו שהוא "מוכשר בצורה בלתי שפויה". ומרשים אפילו יותר: מוריסי הצביע עליו כעל אחד מגיבוריו המיתולוגיים ומקורות ההשראה הבלתי נדלים שלו, והזמין אותו להשתתף בפסטיבל המולטימידיה האופנתי Meltdown כשניהל אותו אמנותית לפני כמה שנים.

     

    עכשיו תורכם וחובתכם להתוודע ולהתאהב באחד היוצרים החשובים, האהובים, המבריקים והמצחיקים ביותר שהצמיחה הממלכה הבריטית מאז ומעולם. אלן בנט, יליד 1934, בנם של קצב ועקרת בית מיורקשייר, הפך עם השנים לנכס לאומי כמעט רשמי, אף שתמיד התפרסם בגישתו האנטי ממסדית והיה מהיחידים בתולדות האומה שסירבו לתואר אבירות מטעם המלכה. קשרו לו כתרים כמו "אוסקר וויילד החדש", אבל גם אותם הוא דחה בזעזוע גדול.

     

    איש של ניגודים פנימיים

    במחזהו המרנין "הזין של קפקא" (Kafka's Dick) משנת 1986, נחרד פרנץ קפקא, שאיכשהו חוזר לחיים ומתגלגל דווקא לבית של סוכן ביטוח בלידס, לגלות שחברו מקס ברוד לא קיים את הבטחתו ולא השמיד את כל כתביו. כשסוכן הביטוח מנסה לנחם את קפקא, ומסביר לו שהפך בזכות ברוד לאחד השמות הגדולים ביותר בספרות המאה העשרים, צווח פרנץ ברוב ייאושו: "אני לא רציתי שם גדול. רציתי שם קטן. כיווצתי את שמי. כתשתי אותו לאבק. הייתי מאושר אם לא היה לי שם בכלל".

     

    אגב, גם הרמן ק., אביו של קפקא, קופץ לביקור (וכנרמז בשם המחזה, מתברר שהסופר הדגול סבל מתסביך נחיתות נוראי בשל איברו הזערורי), מכריז שבנו "רזה כמו כרטיס חשמלית", שספריו משעממים "כמו פיפי בצלחת" ושכל מפעלותיו הספרותיים בטלים בשישים לעומת הישגיו של סבא שלו, "שהיה מסוגל להרים שק תפוחי אדמה בשיניים".

     

    גם אם בנט לא חותר לאלמוניות מוחלטת, הוא בהחלט שמח לשמור את עצמו לעצמו. ביישנותו האגדית והתנזרותו האובססיבית מראיונות עיתונאיים עומדת בסתירה מסוימת לעובדה שאינו מסתתר דרך קבע מאחורי הקלעים, ומשחק בטלוויזיה ובתיאטרון ביצירות שלו ושל אחרים, אבל זהו בנט הישן והטוב – איש של ניגודים פנימיים והפתעות בלתי צפויות (שניהל למשל רומן בן עשר שנים עם האישה שניקתה את ביתו, והוא בכלל הומו מדופלם).

     

    קולה של "אנגליה הקטנה"

    את ההגדרה המשכנעת ביותר לכשרונו הייחודי של בנט, שעליו אמר בצדק ידידו הסופר והמחזאי מייקל פראיין ("קופנהאגן") ש"הוא אינו מסוגל לכתוב שורה אחת משעממת", ניסח מנהל התיאטרון הלאומי של בריטניה והבמאי הכמעט קבוע של עבודותיו בשנים האחרונות, ניקולס הייטנר. "מיניאטוריסט גדול", הוא קרא לבנט, וקלע בול. יש כותבים של "בגודל החיים", יש כאלה של "גדול מהחיים", וישנו אלן בנט, בליגה משלו, ליגת ה"קטן מהחיים", אם יש דבר כזה - ויש. בהומור חד שתמיד נסוכה עליו איזו תוגה, ולהיפך, עם רגישות בלתי אפשרית לשפתם של בני אדם אמיתיים ובעיקר לכל מנגנוני ההתנהגות האנושית ודקויות הנפש (מיניאטורות דה, קריקטורות נייט), מביא בנט את קולה של מה שכונה "אנגליה הקטנה", אנגליה אבודה ואולי דמיונית של אנשים רגילים, אפורים עד חיוורים, שהחיים פסחו עליהם או סתם לעגו להם ושדווקא היעדר הדרמה בעולמם הוא לב הדרמה. מה שמקסים אצלו במיוחד זו הדרך שבה הוא מוכיח בסופו של דבר שאף אחד ושום דבר הוא לא לגמרי "נורמלי".

     

    גם בלהיטו הבימתי, שהיה ללהיט קולנועי, "טירופו של המלך ג'ורג' השלישי" (שניהם בבימויו של הייטנר), המלך המאבד את שפיות דעתו נחשף כאחרון נתיניו הקטנים, המבוהלים עד אימה ממצבם חסר האונים. "אתה לא המלך, אדוני, אתה המטופל," אומר הרופא להוד רוממותו.

     

    שנינותו של בנט עוצרת נשימה ואבחנותיו מדויקות עד כאב, אבל כתיבתו נעדרת את הגינונים הגנדרניים-ראוותניים של אוסקר וויילד; בנט לא יוותר על שום הזדמנות להתבדח ברגעים האיומים ביותר, ורגשנות צרופה מפחידה אותו ממש, אבל כל דמויותיו מעוררות הזדהות, ויש בליבו הנדיב חמלה אמיתית לכולם, מאב מאוכזב על ערש דווי ועד למורה ספק פדופיל, שגונב את ההצגה ב"נערי ההיסטוריה".

     

    השכלה גבוהה זה לא מספיק

    הוריו קשי היום (אב שלימד אותו להיזהר מגילויים של חיבה, ואם שלימים לקתה באלצהיימר וגססה באיטיות מייסרת, שאותה תיאר בנט ביומניו החושפניים) האמינו שחינוך טוב יקנה לבנם המופנם חיים קלים ומאושרים יותר. קבלו ציטוט אופייני מתוך הסיפור "אבא! אבא! לפיד אימה" הנועל את הקובץ היפהפה "כל כללי הטקס" (הוצאת אחוזת בית), שהוא למעשה התירוץ הרשמי להתכנסותנו כאן: "'הם שוב רבו היום,' אמרה גברת ברנס לבעלה בערב. 'השכלה גבוהה זה כנראה לא מספיק.'"

     

    בנט, בכל מקרה, התקבל לאוניברסיטת קיימברידג' (אף שחשש שלא יקבלו אותו בגלל המעיל המדובלל שלו), אך בעקבות אהבה נכזבת ערק לאוקספורד, שם למד היסטוריה (מעניין מאיפה קיבל את הרעיון למחזה "נערי ההיסטוריה", על חבורת בנים שחולמת להתקבל ללימודי היסטוריה בקיימברידג' או באוקספורד). לא מזמן, אגב, סירב לתואר דוקטור של כבוד מטעם האוניברסיטה, בגלל קשריה עם איל העיתונות המתועב בעיניו רופרט מרדוק.

     

    באוקספורד הצטרף לרביעייה שיצרה קברט סאטירי, "מעבר לשוליים" (Beyond the Fringe), שאשכרה כבש את העולם (כולל במות לונדון וניו יורק) בסערה והשיק קריירות מפוארות גם לשלושת האחרים: הקומיקאי פיטר קוק, הרופא/במאי ג'ונתן מילר והליצן הטרגי דאדלי מור.

     

    רוצו לקרוא, ותחזרו לעוד

    בין פסגות יצירתו של בנט מאז: שתי עונות (בהפרש של עשר שנים זו מזו) של "ראשים מדברים", סידרה מפעימה שהוכיחה שעם כתיבה גאונית וביצוע מופתי, גם מונולוגים יכולים להיות אירוע טלוויזיוני ממדרגה ראשונה. מיטב שחקני בריטניה, ובעיקר שחקניותיה, ובהם בנט עצמו, נתנו כל אחד מונולוג של שלושים דקות. מגי סמית, למשל, מעריצה ותיקה, גילמה אשת כומר אלכוהוליסטית שנולדת מחדש (ועושה בושות איומות בדרך) בעקבות רומן עם נער מכולת הודי. אותה סמית שיחקה גם את גברת שפרד, הומלסית מטורללת במיוחד שמכריזה על ביאת המשיח (משיח שונה לכל יום בשבוע) שהתנחלה עם הטנדר שלה בחצר האחורית של בנט, ונשארה שם 15 שנה, עד מותה, במחזה "The Lady in the Van", המבוסס על סיפור אמיתי לחלוטין (ושבו מופיע גם מחזאי נוירוטי שעונה לשם "אלן בנט", ועוד בהתפצלות לשתי דמויות נפרדות! אבל הוא באמת לא מגלומן).

     

    ניקולס הייטנר מגלה שהמחזאי המהולל משתמש במכונת כתיבה דפוקה ובשיטת "גזור והדבק", עם מספריים ודבק, רוכב על אופניו כדי להגיש את העותק הראשון, ותמיד משכתב הכל לפי התנהלות החזרות ונשימות השחקנים.

    בנט הצליח לשמור בסוד במשך שנים את העובדה שכמעט מת מסרטן המעי הגס, "מפני שכל מחלה ממארת היא ביסודה שעמום גדול". הוא כנראה היוצר היחיד שהצליח להפוך אפילו סיפור ילדים תמים לכאורה כמו "הרוח בערבי הנחל", שאותו עיבד לבמה בבימויו של הייטנר, לסיפורם של רווקים מתוסכלים באמצע החיים.

     

    הוא הגדיר פעם קלאסיקה כ"משהו שמקובל להניח שכולם קראו, ושלכולם נדמה שבאמת קראו". אל תדונו את "כל כללי הטקס" לגורל כזה. רוצו לקרוא, ותחזרו לעוד. בתרגומה משובב הנפש של קטיה בנוביץ', מדובר בחגיגה. בנוביץ' יודעת, מן הסתם, שמנחה הטלוויזיה העליז העולב בקהלו ונזכר בסיפור "סמיכת הידיים", הוא עליז במובן מיניותו ולא במובן שמחת החיים שלו (אולי היא גם יודעת שבנט התכוון במפורש לגרהם נורטון). בנט לא יעלוב בכם ולו לרגע. להיפך. קוראיו לנצח יעלוזו, בכל המובנים האפשריים.

     

    "כל כללי הטקס", מאת אלן בנט, תרגום: קטיה בנוביץ', הוצאת אחוזת בית, 214 עמ'

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    "כל כללי הטקס". רוצו לקרוא, ותחזרו לעוד
    עטיפת הספר
    הטבות למנויים
    מומלצים