מבחן נדיה מטר
גם אחרי עמונה והתנכלויות אלימות לקצינים, לא מוצא ביהמ"ש סכנה ממשית בביטויי שואה כלפי עובד ציבור
מחיקת כתב האישום נגד נדיה מטר מ"נשים בירוק", שכינתה את יונתן בשיא "גרסה מודרנית והרבה יותר נוראה של היודנראט", עלול לסמן את תחילת גלישתה של המערכת המשפטית במדרון חלקלק ומסוכן. השופט מינץ מחק את האישום בהתבסס על "ההגנה מהצדק". מדובר בטענת הגנה, אליה יכול בית-משפט להידרש במקרים קיצוניים, מובהקים, נדירים ויוצאי דופן - כפי שמעיד השופט עצמו. בפסק דין מפורסם אחר, שבו ניסה הנאשם (אהוד אולמרט) להעלות טענה זו, נדחתה הטענה ונקבע על-ידי בית-המשפט המחוזי מתי ניתן להחילה: "כאשר מסתברת התנהגות בלתי נסבלת ושערורייתית של הרשות (התביעה) כלפי נאשם". מכלל לאו ניתן ללמוד את ההן ביחס ל"קייס" של מטר, ויש בו כדי להפחיד עד מאוד אילו היה בו ממש: האמנם העמדתה לדין לקתה באותם נגעים וחטאים, המצדיקים החלת ה"הגנה מהצדק"?
אין צורך להתעכב על החומרה ועומק העלבון הגלומים בהתבטאות נגד ראש מינהלת סל"ע (שקיבלה בשעתו תהודה תקשורתית אדירה). זהו מסוג העלבונות המגלמים בתוכם הסתה לאלימות, אם לא במפורש - ודאי במשתמע. גם בזמנים כתיקונם - קל וחומר בתקופות רגישות ועתירות אלימות על רקע אידיאולוגי כבימי ההתנתקות - עלולים דברי הסתה כגון אלו להוביל למעשי רצח של ממש. ביום פרסום ההחלטה בעניין מטר נגזר דינו של אשר ויזגן, שהורשע ברצח בדם קר של ארבעה פועלים פלסטינים בשילה במטרה ליצור פרובוקציה ומהומות, שאולי יהא בהם לעצור את ההתנתקות. רבין, קסטנר וגרינצווייג ז"ל נרצחו בעקבות דברי הסתה הרבה פחות טעונים ובתקופות פחות מועדות לפורענות. לזכותו של השופט מינץ ייאמר, כי הוא לא המעיט מחומרת דברי ההכפשה של נדיה מטר. אדרבא, הוא תיארם במילים "מכוערים, מקוממים, צורמים וצורבים כאחד". אף-על-פי-כן החליט את שהחליט תוך עשיית ה"צדק" קרדום לחפור בו את מחילת החילוץ (תרתי משמע).
הנימוק המוצהר לפסיקה הקיצונית והתקדימית הוגדר על-ידי בית-המשפט כ"אכיפה בררנית של החוק" מצד התביעה. וכל-כך למה? משום שכבר היו דברים והכפשות מעולם, בעקבותיהם לא הועמדו הדוברים לדין. לדוגמה: דברי נאצה של הרב עובדיה יוסף נגד יוסי שריד ונגד שופטי בית-המשפט העליון; השמצות של פעיל השמאל ספירו נגד הרב לאו ועוד, בהם מצא השופט חומרה העולה ("עשרת מונים") על חומרת דבריה של מטר. וכי מדוע זה הוחלט - תהה השופט - להעמיד לדין דווקא אותה? לשיטתו, יש בהעמדתה לדין משום פגיעה "בתחושת הצדק וההגינות", פגיעה בעיקרון השוויון בפני החוק ועוד.
תקצר יריעה זו מהפרכת כל אחד מהטיעונים בפסק הדין (וסביר להניח כי הדברים ייעשו בבית-משפט לערעורים, לכשיוגש הערעור; וקשה לראות כיצד הפרקליטות תעבור לסדר היום על פסק הדין, לאחר שהוצגה כמתואר לעיל על-ידי בית-משפט בישראל). ורק זאת: משהגיע בית-המשפט למסקנה חד-משמעית, כי עובדות כתב האישום מגלות עבירה על חוק העונשין - כלום ניתן למנוע את אכיפת החוק אך ורק משום שבמקרים אחרים (כמו המקרים של הרב עובדיה וספירו) יצאו החלטות שגויות מעם התביעה (בהנחה שכך היה)? האם ניתן באמת ובתמים להקיש מכוח "ידיעה שיפוטית" מה היו הסיבות והנסיבות להחלטות היועץ המשפטי במקרה זה או אחר, אפילו מבלי לשמוע על כך ראיות? דווקא משום שפסק הדין נכתב לאחר סקירה יסודית של הפסיקה, הוא מעורר תהיות, הרהורים נוגים, סימני שאלה, או אף סימני קריאה.
לאחד משיאיו המקוממים מגיע בית-המשפט בעשותו שימוש בנימוק של חופש דיבור (הגם שאיננו מתעלם ממגבלותיו של העיקרון ומהאיזון הנדרש בין ערכים ואינטרסים מתנגשים). אף לדעת השופט מינץ, שני מקרים יצדיקו את הגבלת החופש הזה: כאשר "הדיבור" פוגע קשה ובאופן קיצוני; וכשהוא עלול לגרום לפגיעה ממשית, ברמת ודאות קרובה לוודאי. האם לאחר אירועי עמונה ופינוי חבל עזה ולאחר ההתנכלויות האלימות לקציני צה"ל בהתנחלויות מסוימות - יכול להיוותר עדיין ספק, שהסתה נוסח מטר עלולה לגרום לפגיעה ממשית? האם סבור מישהו ברצינות כי אין היא בחזקת "פגיעה קשה באופן קיצוני"? האם הצמדת שומרי ראש לבשיא לא משכנעת דיה? אלא שבית-המשפט דואג להרגיע - אוי לאותה הרגעה - כי במקומותינו, אין מדובר בהשתלחות יוצאת דופן; כי דברי מטר "מונעים מוויכוח אידיאולוגי, ערכי ולגיטימי"; וכי "ככל שתפקידו של עובד ציבור בכיר יותר, כך חופש הביטוי של מעליבו רחב יותר".
בעבר סברו בתי המשפט, כי מניעים אידיאולוגיים לביצוע עבירה מגבירים את חומרתה. גם קיומם של עבריינים נוספים לא הוחזק מעולם כצידוק לעבריינות וכהשלמה עמה. קשה לחמוק מהרושם, כי בית-המשפט במקרה זה שירטט את המטרה סביב הפגיעה - אולי גם מילולית - ובוודאי לא מצא את התבטאות מטר כהזדמנות ניאותה לחסום שור בדישו. היא קידשה את האמצעים והוא את המטרה, אם לא להלכה כי אז למעשה. כאשר הרשות השופטת מונעת מהרשות המבצעת והאוכפת לממש את שלטון החוק, על אמות הסיפים להזדעזע. פסק דין מטר הוא בחזקת זריעת רוח; ומוטב יהיה, שהפרקליטות ומערכת המשפט ימנעו מבעוד מועד את הסופה, שסופה - מי יישורנו?
הכדור עובר לפרקליטות: מטר
צילום: גיל יוחנן
מומלצים
