שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "יש משהו מרגש בלשבור טאבו"
    הוא נאבק במסורת הז'אנרים הספרותיים, מתכתב עם השואה בכל יצירותיו וכמעט-כמעט עבר לגור בישראל. הסופר זוכה הפוליצר מייקל שייבון מדבר לרגל צאת ספרו החדש בתרגום לעברית. "הפרוזה שלי היא מעין מפה שמדגימה כיצד היהדות נהייתה יותר ויותר חשובה עבורי"

    איש זקן מציץ מחלון ביתו באזור כפרי שקט באנגליה בשנת 1944. אחרי שנים של עבודת בילוש הוא מתבודד כעת בביתו ועוסק בגידול דבורים. מבעד לחלון הוא מבחין בילד קטן הולך לאורך מסילת הברזל הסמוכה ותוכי על כתפו. הזקן מסתקרן, מתאמץ ויוצא מהבית וניגש אל הילד.

     

    כך נפתחת הנובלה המקסימה של מייקל שייבון, "פתרון סופי או: תעלומת התוכי החטוף", שרואה כעת אור בהוצאת "עם עובד". התוכי אכן נחטף וזאת משום שהוא מדקלם מספרים כלשהם בגרמנית ויש מי שחושבים שמדובר בקוד של חשבון בנק בשווייץ או בצופן של המודיעין הגרמני. התעלומה והילד שובים את לב הזקן הנרגן והוא נרתם להשיב את האבדה לבעליה. אף ששמו אינו מצוין בספר, שייבון מפזר לא מעט רמזים שמצביעים על כך שהגיבור הזקן הוא לא אחר מהבלש שרלוק הולמס שפרש לגמלאות.

     


    שייבון. "הפרוזה שלי היא מעין מפה שמדגימה כיצד היהדות נהייתה יותר ויותר חשובה עבורי"

     

    ואמנם, בראיון טלפוני מודה שייבון כי אכן מדובר בבלש האנגלי הידוע. "זה באמת אמור להיות שרלוק הולמס" הוא מודה, "לא ניסיתי להיות מסתורי או לשחק משחקים בעניין הזה. פשוט בזמן שכתבתי את הסיפור גיליתי שכשאני קורא לו שרלוק הולמס זה לא רק מרתיע אותי אלא גם מהווה מכשול להבנת הדמות. השם היה סוג של מחסום שהיה לי קשה מאוד לחדור אותו בעזרת הדמיון שלי, מין מותג כזה כמו נייקי או קוקה קולה. אז פשוט כיניתי אותו 'האיש הזקן' וגיליתי שזה הקל עלי להבין אותו. אני מניח שבתום הכתיבה יכולתי להחליף את כל 'האיש הזקן' ב'הולמס' אבל כבר לא הרגשתי יותר שזה הדבר הנכון לעשות. הוא כבר לא היה שרלוק הולמס עבורי, הוא היה הדמות שלי - האיש הזקן".

     

    ולמה רצית להשיב לחיים דווקא את שרלוק הולמס?

     

    "כבר כמה שנים שאני שקוע בחקירת מקורות העניין שלי בקריאה וכתיבה, וסוגי הספרים והסיפורים שהציתו את דמיוני לראשונה כקורא וככותב. ארתור קונן דויל היה הסופר הראשון שאהבתי. קראתי את כל סיפורי שרלוק הולמס ובמשך כמה שנים הייתי פשוט משוגע עליו. מאז לא קראתי את הדברים האלה המון שנים. ולאחרונה, כשנתפסתי לרעיון הזה של המבט לאחור, במיוחד בסיפורים קצרים ותעלומות הרצח הראשונות וההיסטוריה של הז'אנר הזה, הבנתי שהעבודה המגוונת של סופרים מעולים רבים נשכחה, וכשאנחנו מביטים לאחור, אנחנו רואים את הסיפור הקצר המודרני בצורה שצ'כוב כתב אותו או ג'ויס ב'דבלינאים': מאוד פסיכולוגי, בהיקף קטן יחסית, לרוב העלילה לא במרכז, וזה גם מה שהסיפור הקצר הפך להיות בתודעה של הקורא.

     

    "רק כשבחנתי את ההיסטוריה של הסיפור הקצר הבנתי שלא תמיד היה רק ריאליזם פסיכולוגי. תמיד היו גם סוגים אחרים של סיפורים שסופרים חשובים ורציניים כתבו - סיפורי הרפתקאות, סיפורי מדע בדיוני, סיפורי רוחות. חשבתי על כל הדברים האלה במשרד שלי ושלפתי את שרלוק הולמס מאחד המדפים. התחלתי לקרוא שוב את אחד הסיפורים וחשבתי, 'אוי, אני כל כך אוהב את זה!' וכמעט בלי להרגיש עלה לי בראש הרעיון של הילד שהולך במורד המסילה עם תוכי על הכתף ואיש צופה בו מתקרב, והאיש הזה הוא בעצם גרסה זקנה-זקנה של שרלוק הולמס. חיברתי את כל העלילה די במהירות, אולי תוך שעה, ואת הסיפור כתבתי במשך השנתיים הבאות, ברווחים בין העבודה על התסריט של 'קוואליר וקליי' והעבודה על הרומן החדש שלי".

     

    מתח בין קלילות לטראומה

    הרומן השני של מייקל שייבון, "ההרפתקאות המדהימות של קוואליר וקליי", אשר זיכה אותו בפוליצר, מתרחש גם הוא בתקופת מלחמת העולם השנייה. יש משהו בתקופה הזאת שמושך את שייבון באופן מיוחד. "חוץ מהעובדה שהתקופה הזו בהיסטוריה של העולם עמוסה, ונוראית, ומעוררת פחד ותדהמה וחוץ מעושר הסיפורים שנולדים ממנה, אני חושב שעבורי זה קשור מאוד לסקרנות בנוגע לאבותיי. אבא שלי נולד ממש לפני שפרצה המלחמה ואמא שלי נולדה במהלך המלחמה. הסבים והסבתות שלי, שהייתי מאוד קרוב אליהם, עברו את המלחמה והיו להם המון סיפורים עליה. אני חושב שזה גם הכישוף הנהדר-נורא הזה של האירועים ההיסטוריים וגם הזווית המשפחתית. אי אפשר גם להתעלם מהעובדה שהתקופה הזו יוצגה הרבה מאוד בתרבות הפופולרית, בעיקר כשהייתי ילד. ועוד דבר, השואה מאוד מוכרת ונגישה לי. אני לא צריך לעבוד קשה מדי בתחקיר ואם כן, אני יודע איפה לחפש. אני מרגיש שהתקופה הזאת מוכרת לי ועם זאת יש בה עוצמת משיכה מסקרנת שלא תאמן".

     

    באנגלית נקרא הספר "The Final Solution", ואילו בעברית ניתנה לו כותרת מעודנת יותר, שביקשה לעקוף את הקונוטציות שמעורר השם האנגלי בקרב קוראים יהודים. שייבון, יהודי בעצמו, מודע מן הסתם לבעייתיות הזאת. "גם בגרמנית שונתה הכותרת והוא נקרא שם 'החידה האחרונה'", הוא אומר. "הרעיון לכותרת לקוח מהסיפור האחרון של ארתור קונן דויל על שרלוק הולמס שנקרא 'הבעיה הסופית' (The Final Problem). גיבור הסיפור שלי, הילד לינוס שטיינמן, הוא ניצול שואה שאיבד את משפחתו, אז יש לשם את האסוציאציות האלה, הוא מהדהד את הדברים האלה ובנקודה מסוימת חשבתי שזה מעניין. במקור תיארתי לעצמי שהנובלה תפורסם בקובץ סיפורים קצרים, ובהקשר הזה הכותרת לא נראתה לי עזת פנים כל כך, כמו עכשיו, כשהיא בוהקת על עטיפת ספר. עלי להודות שאני חושב שזאת כותרת ראויה, הולמת ומתאימה, והסיפור הרוויח את הזכות לשאת אותה, אבל אני חושב גם שכשהיא שם בחוץ, על כריכת ספר, וכולם מדברים עליה, היא דוהה איכשהו, מתחילה לאבד מכוחה, וזה לא דבר טוב".

     

    ספריו של שייבון נעים על המתח שבין כתיבה העשויה להיחשב קלילה ואסקפיסטית (קומיקס, ספרות בלשית) ובין עיסוק מעמיק בטראומה הבלתי ניתנת לריפוי של השואה. "הנגישות שלי לשואה תמיד תהיה מדרגה שלישית", אומר שייבון, "במובן מסוים זה חלק מהבעיה שאני נאבק בה בכל פעם שאני מנסה לכתוב על התקופה הזאת. כל מה שאני יודע עליה זה מה שאני קורא בספרים ורואה בסרטים. נולדתי מרוחק מהשואה ועם זאת אני מרגיש דחף עצום או חובה לנסות להבין את משמעותה, את החוויה ומה קרה שם. באופן טבעי ובמידה הולכת וגדלה הזהות היהודית שלי מאוד מעסיקה אותי. אני חושב שהפרוזה שלי היא מעין מפה שמדגימה כיצד היהדות נהייתה יותר ויותר חשובה עבורי. גם ברומן האחרון שלי, שיראה אור במאי, השואה מופיעה, אבל ברקע. הוא נקרא 'The Yiddish Policeman's Union'".

     

    זאת כותרת מאוד מסקרנת. על מה הספר?

     

    "ב-1940 היו המון יהודים שחיפשו באופן נואש דרך לצאת מאירופה. ושר הפנים בממשל רוזוולט עסק בעניין והביא הצעה בפני הקונגרס לאפשר ליהודים האלה להגר לאלסקה, ולהגביל אותם לשטח הזה שהיה אז כמעט לא מיושב. הרעיון מעולם לא הגיע אפילו לוועדה אבל בספר שלי הוא מתקבל ומיליוני יהודים מאירופה מורשים להגיע לאזור הזה ובו הם יוצרים מחוז קטן של דוברי יידיש, מדינה רשמית למחצה של יהודים באלסקה. בספר, כתוצאה מהארץ הדמיונית הזאת, מדינת ישראל מעולם לא הוקמה, והיהודים עדיין מפוזרים ברחבי העולם. הסיפור מתרחש בהווה, ומדובר שוב בתעלומת רצח".

     

    זה עידן הערבוב והדגימה

    מייקל שייבון מתגורר עם אשתו, הסופרת איילת ולדמן, וארבעת ילדיהם בקליפורניה. לפני כמה חודשים עוררה אשתו סערה זוטא כשהכריזה בתכנית של אופרה ווינפרי שבעלה הוא אליל מין ושהיא אוהבת אותו יותר מילדיה. ולדמן, ישראלית לשעבר, בילתה תקופה מסוימת בקיבוץ כפר בלום שבצפון, אך עזבה את ישראל לטובת לימודי משפטים בארה"ב. לדברי שייבון הוא ואשתו דווקא חשבו לבוא לישראל, אך המלחמה בלבנון סיכלה את תוכניותיהם. "דיברנו על זה כמה פעמים במשך השנים", הוא מספר, "ואין לי מושג למה, אבל לפני חצי שנה בערך אשתי התחילה לדבר שוב על ביקור ואולי גם להישאר לתקופה. אני לגמרי בעד הרעיון הזה, אני חושב שזה יהיה דבר טוב לכולנו, גם לילדים שלי. אבל ברגע שהתחלנו לדבר על העניין ברצינות פרצה המלחמה". שייבון אינו מנותק לחלוטין מהתרבות הישראלית. הוא קרא לאחרונה את ספרו של א.ב יהושע "מסע אל סוף האלף" ובעיניו יהושע הוא סופר נפלא. "כל כך אהבתי את הספר הזה!" הוא אומר בהתלהבות. "לא רציתי שהוא ייגמר".

     

    כמו ספריו האחרים של שייבון, לא ניתן לתחום את "פתרון סופי" תחת הגדרה ז'אנרית מובהקת. למען האמת שייבון מוטרד מאוד מהחלוקה לז'אנרים ומהשלכות השליליות של החלוקה הזאת. לדעתו מדובר בחלוקה שרירותית ולמעשה כמעט בלתי אפשרית. "שאלו את עצמכם עד כמה לעזאזל צריך ספר להיות שונה משכניו, על מנת שישוגר אל משכנות הז'אנר המוזנחים בחנות הספרים המקומית. שונה יותר מהשוני בין מובי דיק וגברת דלאווי?" הוא כותב במאמר שמופיע באתר שלו.

     

    "אני חושב שזה עידן הערבוב והדגימה", אומר שייבון, "ונדמה שהמבקרים, המו"לים ומוכרי הספרים הם האנשים האחרונים שמבינים את זה. הרבה סופרים שנחשבים 'ספרותיים' עובדים בעצם בכל מיני ז'אנרים וצורות ומשתמשים באלמנטים שונים באופן טבעי לא כאיזה עניין דוגמטי, או מתוך איזה מניפסט. בעיני כל העניין הזה של חלוקה לז'אנרים וקטגוריות הוא אבסורד. כקורא אני קורא מה שבא לי ואני אוהב כל מיני ספרים וכל מיני סופרים, אני לא מחלק אותם לקטגוריות. ריימונד צ'נדלר וולדימיר נבוקוב הם שניים מהסופרים האהובים עלי. אני שומר אותם באותה קופסה בראש שלי והקופסה הזאת מתויגת תחת 'סופרים שאני אוהב'. מוכרי הספרים והמו"לים שמתעקשים לשווק ולארוז ולתייג כופים על הקוראים הגדרות. הם מתייגים רומן מדע בדיוני ככזה ומציבים אותו במדף של המדע הבדיוני בחנות. אני חושב שאם היו פחות דברים כאלה הרבה קוראים היו מגלים יותר ספרים שהם אוהבים. הסיבה שהם לא נחשפים לדברים חדשים היא מפני שהם לא מוצבים באגף של החנות שאליו הם רגילים לגשת".

     

    נאבקים בצורה

    שייבון מתנסה לא רק בז'אנר אלא גם בצורה. הוא כתב סיפורים קצרים, רומן גדול וכעת נובלה. לדבריו, כתיבת נובלה, מעניקה לו את הסיפוק הגדול ביותר. "נובלה היא בדיוק בין לבין", הוא אומר, "יש מקום להתרחב עם השפה והדמויות ויש מקום לסטות פה ושם, שאת זה אני הכי אוהב, זה אחד הדברים הנהדרים בכתיבת רומן. אבל כתיבת רומן לוקחת המון זמן וזאת עבודה באמת קשה, לשבת לכתוב כל יום, ואתה מתעייף ומשתעמם וחייב להמשיך ואתה מרגיש שלעולם לא תסיים את זה. לנובלה יש את הקסם של הסיפור הקצר, כי אפשר לכתוב אותה יחסית מהר, וכרגע אני מאוד נהנה מזה. הנובלה היא צורה שממעטים להשתמש בה והיא לא מאוד מוכרת כאן באמריקה. ושוב, זה מאוד קשור לשיווק ולמו"לות. בגרמניה, למשל, יש מסורת ארוכה של הרומן הקצר וככל הנראה הסיבה היחידה לכך היא שבתחילת המאה ה-20 מו"לים בגרמניה רצו נובלות, וקיבלו נובלות. מו"לים באמריקה רצו סיפורים קצרים. זה קצת משעשע אותי שההחלטות השיווקיות או המסחריות האלה הן בסופו של דבר הגורמים בעבודה יצירתית".

     

    "לכל צורה יש את המגבלות שלה והמעלות שלה". מוסיף שייבון, "ומה יוצר אמנות גדולה? אם מסתכלים ברומנים הקצרים של תומס מאן, רואים שהם נאבקים בצורה. הצורה שנכפתה עליו בידי המו"ל כופה מגבלות על היצירה שלו והוא בתגובה משנה אותה והופך אותה למשהו שלא נראה קודם. דוגמה נוספת היא רוברט לואיס סטיבנסון. הנובלות שלו שימשו לי מודל בכתיבת 'פתרון סופי'. הרומנים הקצרים של סטיבנסון משנים לעתים קרובות את נקודת המבט מפרק לפרק כמו שקורה אצלי. זה באמת כיף. אף פעם לא שיניתי את נקודות המבט מפרק לפרק ביצירה קצרה כל כך. עשיתי את זה ב'קוואליר וקליי' אבל בדרך כלל לא עושים את זה בסיפור קצר. יש לנו מושג שמקורו בהנרי ג'יימס, לגבי נקודת מבט אחידה ורוב הסיפורים הקצרים המודרניים מנסים לשמר אותה. יש משהו כמעט מרגש בשבירת הטאבו הזה ושינוי נקודת המבט ביצירה קצרה. אני באמת אוהב את זה ולמעשה אני כותב עכשיו עוד נובלה בדיוק באותו אופן".

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    עטיפת הספר
    "פתרון סופי". "הכותרת מתחילה לאבד מכוחה"
    עטיפת הספר
    7 לילות
    מומלצים